ימיו ולילותיו של הדודה אווה

אני נמצאת בדירה בתל אביב. אחרי שמונה שעות רצופות של קריאה בספר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". נורא רציתי לסיים אותו ולכן הרבצתי רייס. ספר די עבה, 560 עמודים. את החלק הראשון שלו קראתי לאט לאט , כמו ממתק, שלא כדרכי, אני תמיד מתנפלת על הספר שאני קוראת, ואני לא מניחה לו עד שבלעתי אותו. אך את זה לא בא לי לבלוע בהתחלה, אלא רק להנות מהשפה הקולחת של הכותב ומהסיפור הירושלמי הנחמד והנוגע הזה.
אני מוכרחה להודות כי לא ידעתי שהאיש, אמנון דנקנר יכול להיות גם כול כך עדין. את דמותו שהייתה בוטה בעיניי, בתוכנית פופוליטיקה יחד עם טומי לפיד ז"ל , לא אהבתי.
אך כאן, מתגלה לי פאן אחר של האיש ויכולת ורבלית קולחת ומצחיקה לעיתים. וגם בעל רגישות גדולה למצבים ולאנשים. בעל כושר הבחנה וזיכרון מדהימים.
בסיפורו היפה והנוגע ללב הוא החיה לי את ירושלים של ילדותי. ירושלים של שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה.
כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי, שאם בוינטאז` עסקינן (זה היה שמו של הבלוג שלי עד לפני מספר ימים...) אז הספר הזה, והתיאורים שבו, הוא בבחינת הוינטאז` או הרטרו של ירושלים .
כול מקום בסיפור היפה והקולח שלו, מזכיר לי את ירושלים של ילדותי, שחשבתי אז שלעולם לא אעזוב אותה, ולא כך הוא!
דנקנר עשה עבודת בילוש והיזכרות מדהימות בכול הנוגע למקומות בירושלים, להווי, לדמויות מפתח, לגופים ציבוריים, לבתי קולנוע, למסעדות, לרחובות, וגם לחפצים, פריטים ואפילו אוכל ומשקאות שצרכו אז. יש לי אין סוף דוגמאות ותקצר היריעה מלהביא אותן כאן .
זהו ספר חובה לירושלמים. גם אחרים יהנו מקריאתו כמובן , אך הוא ממש אבל ממש ממתק לירושלמים שגדלו בעיר וחיו את ההווי הזה שהוא מתאר כאן כול כך בנאמנות למקור. (להוציא כמה פרטים קטנים ולא משמעותיים)
אין מקום או רחוב או מסעדה או בית קולנוע או בית קפה, או מוצר , המוזכרים בספר שאינם מזכירים לי תחנות ואירועים בחיי. זכרונות ילדות, מחשבות, שלבים בחיים, דייטים, חיזורים, משפחה, אהבה ופוליטיקה. הכול מכול וכול.
אני פותחת את הספר באופן אקראי בעמוד 210 ונאמר בו כך:
" היו אנשים בעירנו אשר תלו את מותו של ראש העיר בקללות הנמרצות שקולל בפי החרדים בני מאה שערים ושכונת גאולה, בטקס פולסא דנורא האיום שבו ביקשו משמיים את מותו בגלל ההיתר שנתן לבנייתה של בריכת השחייה מעורבת לנשים ולגברים גם יחד במושבה הגרמנית.....בטקס שהיה במלאת שנה למותו של ראש העיר ובו נקרא שמו רחוב ממילא, היורד מבניין טרה-סנטה עד לבריכת ממילא ולרחוב יוליאן , שאף שמו שונה והיה לרחוב המלך דוד".
בטרה סנטה עבדתי כחמש שנים וכך עברתי יום יום במקומות המוזכרים.
בריכת המושבה הגרמנית, ידועה עד היום ובסכנת סגירה, אין ירושלמי שלא טבל בה.
וכך מוזכרים ונשזרים בסיפור עוד ועוד מנהגים , חפצים ושמות כמו למשל: השימוש בתנור של פרומין בחורף, תנור הנפט הירושלמי הידוע. למי לא היה כזה בבית? מי לא קנה מכשירי חשמל בחנות של פרידלנדר בבניין העמודים?
ומי לא מכיר את החנויות מעיין שטוב? וכול בו שוורץ? . לא היה גבר ירושלמי שכיבד את עצמו שלא קנה לו חולצות אלגנטיות אצל האחים טאובה , ברחוב בן הלל. (לימים הבת שלהם הייתה קודם בוסית שלי ואחר כך קולגה באוניברסיטה העברית)
לפרטי הסיפור המופלא הזה , לא אכנס, זה כול אחד יכול לקרוא בתמצית הספר ועדיף בספר עצמו.
רק אומר שאת החלק הראשון , עד לאחרית וראשית, מאוד מאוד אהבתי.
החלק הנקרא אחרית וראשית, שבו הוא מספר לכאורה את תולדותיו של הדודה אווה, פחות אהבתי. הוא ארוך מידי לטעמי.
אמנון דנקנר היה בקלות יכול להוציא מהסיפור הזה שני ספרים מצוייינים. חלק א` וחלק ב` שבו סיפור הדודה אווה מה שמופיע אצלו כאחרית וראשית .
בגדול : ספר מאוד מומלץ לקריאה. .

טיול בנחל עמוד

פורסם ב-27 בדצמבר 2009, 18:18
טיול בנחל עמוד ביום שישי האחרון.
מזג האוויר נפלא.בבוקר מוקדם כול הצפון מכוסה בערפל סמיך שהולך ומתפוגג לו ככול שהיום מתקדם. השמש מתחילה לצוץ מבעד לעננים ולערפל ומתחילה להאיר ולחמם. מרחבים ירוקים אין סופיים. מזמן לא ראיתי כך את מדינתנו הקטנה.


נכון שאין עדיין הרבה פריחות , אבל ירוק ובוצי. סימן לגשם.

הלכנו בקטע של שביל ישראל, לאורך ערוץ הנחל , בעיקר בירידה. הרגליים כואבות כבר לקראת הסוף כי רוב ההליכה על אבני הנחל החלקות. האבנים החלקלקות מעסות את הרגליים הכואבות אך כמה מסאג` הבן אדם צריך?
הלכנו כששה ק"מ. פעם ראשון שנעזרתי במקל הליכה. בהתחלה לא ידעתי מה עושים איתו, לאט לאט התידדתי איתו ונהיינו חברים. תשמעו זה עוזר!
מקל קל משיח הקלח שהתייבש לו ולכן הוא גם קל. אולי אקנה לי מקל כמו זה שהאירופאים משתמשים בו בטרקים שלהם באלפים האוסטרים והגרמניים.
כיף !
ערוץ הנחל לא מלא במים עדיין. פה ושם מים לא עמוקים.
בתום הירידה פגשנו זוג צעיר, שבאו בכיוון ההפוך. הם התכוונו להמשיך ולעלות את המסלול שזה עתה ירדנו. זה הרבה יותר קשה.
הם היו מצויידים בגיטרה ובמפוחית. הוא על הגיטרה , היא על המפוחית ולבקשתנו אילתרו לנו שני קטעי ג`אז יפהפיים.


באחת ההפסקות אחת הנשים קיבלה ורטיגו ואיבדה את ההכרה. מיד השכיבו אותה על האדמה הלחה, הרימו לה את הרגליים ואת הידיים. היא הייתה מאוד חיוורת והדופק ירד לה ל-30 . מפחיד!!!!
התפללתי שתעבור את הטיול הזה בשלום. חיכינו עד שתתאושש ותוכל להמשיך והיא המשיכה והגיעה לסוף. אך בקושי. חלשה וחיוורת.
ההרים המקיפים את הנחל זקופים ומלאי הוד וגם העמוד שעל שמו נקרא הנחל.


בקצות ההרים והסלעים שוכנים להם נשרים. כן, כן מעטים אמנם אך יש עדיין נשרים. קלטנו כמה בעדשת המצלמה.


המשכנו את הטיול והגענו ליישוב מסד שבפסגת הגליל התחתון (ההיפך ממה שהיינו מצפים , שיהיה למטה , ( מן המסד עד לטפחות ), ייושוב מרוחק אך מוקף בנוף קדומים. ירוק והמים של המוביל הארצי נשקפים מכול נקודה.
ובסוף סיימנו את הטיול בכפר הערבי נוצרי עילבון. כבר יפהפה גם הוא על פסגת ההר. פגשנו את עבדאללה שהסביר על עבודות הנחושת שהוא יוצר, ניגן בכינור מוסיקה ערבית, ובני ביתו מכרו לנו: שמן זית, ריבת חרובים, טחינה, זיתים, תבלינים ומוצרי נחושת.
אני קניתי ריבת חרובים כי אמרו שזה טוב נגד אפטות בפה. גום טחינה אורגנית כהה וגם פעמון נחושת כדי לצלצל איתו בסוף המדיטציה ולהעיר את המרפים הרפיה עמוקה בשיעורי היוגה שלי.
רוצים תמונות?



עם החבר החדש. המקל.

טיפול הורמונלי- כן או לא?

פורסם ב-27 בדצמבר 2009, 13:45בבלוג שלי בתפוז
טיפול הורמונלי - כן או לא?
האמת היא שלא פשוט להחליט ולתת תשובה על כך כשאת לא בסיטואציה וגם כשאת בתוכה. השיקולים לכאן או לשם משתנים מאישה לאישה ולכן כול אחת צריכה לבדוק בעצמה ובהתייעצות עם מי שדעתו אמינה עליה, רופא, מטפל אחר, או חברה בעלת ניסיון , כי אין חכם כבעל ניסיון.
ובכול זאת, הניסיון שונה מאוד מאישה לאישה.
חברה מאוד טובה שלי, כאשר התחילו אצלה התסמינים המטרידים של אמצע החיים, רצה לרופאה הגינקולוגית שלה, וכפי שאמרה לי : "הייתי מוכנה לקחת את הטיפול כבר במעלית בדרך אליה". החברה הזו נהנתה באמת מחמש שנים טובות ללא תסמינים אך מיד בתום החמש שנים גילו כי לקתה בסרטן השד. אני לא קושרת באופן חד חד ערכי בין הופעת הסרטן ונטילת הגלולות , אך זה אחד הסיכונים שאישה נוטלת כאשר היא מחליטה לקחת הורמונים, ועליה לדעת זאת מראש ולהחליט מה היא מוכנה לעשות או לא לעשות.
חברה אחרת שלי, גם כן בת גילי, לא סבלה מתסמינים קשים אך התחילו לה בעיות בלחץ הדם, הוא התחיל להיות גבוה מן הרגיל, כיס השתן התחיל לצנוח לה ולשבת באי נוחות בתחתית הבטן, אך לעומת זאת התסמינים שלה לא דרשו טיפול הורמונלי, ולכן מקבלת טיפול רק בתסמינים שציינתי.
אני , לצערי ואולי גם לשמחתי לא יכולתי ליטול הורמונים בגלל שהתגלתה אצלי קרישיות יתר של הדם ולכן זה יכול להיות מסוכן. לכן אימצתי דרכים מקלות.
יוגה, מדיטציה , דמיון מודרך לצד הטיפולים הקונבנציונליים בקרישיות יתר, ביתר לחץ דם ועוד.
מה אני רוצה לומר?
טיפול הורמונלי. לא ברור מאליו. ולא לכול אחת. יחד עם זאת כול אחת עושה את השיקולים שלה.
ולהלן כמה נתונים רפואיים הידועים ושהתפרסמו בשנים האחרונות:
למרות שהטיפול ההורמונלי מקל מאוד על תסמיני אמצע החיים, רק 20% מהנשים נוטלות אותו.
ביולי 2002 הייתה מעין "רעידת אדמה" כאשר התפרסם מחקר מרכזי בהיקף גדול, לבדיקת ההשפעות הבריאותיות של הטיפול ההורמונלי, וראו בו , כי הסיכון בטיפול עולה על היתרונות שלו.
נמצאה: עליה בסיכון לחלות במחלות לב
עליה בסיכון לחלות בשבץ מוחי/קרישיות יתר
עליה בסרטן השד
עליה בתסחיף ריאתי
עלייה באי שליטה בשלפוחית השתן.
לעומת זאת: הייתה השפעה חיובית על אוסטאופורוזיס וסרטן המעי הגס.

ב- 2003 התפרסם מחקר אחר שאמר כי הדברים הללו היו כבר ידועים . גם ההשפעות החיוביות שנצפו היו כבר ידועות.
ורק תחלואת הלב נותרה לא ברורה.

כול המידע שיש לנו על ההורמונים ונטילתן מסופק לנו ברובו על ידי אמצעי התקשורת. לכן ....כול אחת חייבת למצוא את הרופא/ה המתאימים לה.
כול אחת צריכה לקבל ייעוץ משולב: פסיכולוגי, זוגי, פיסיולוגי, ותזונתי.

כול המידע שאני מביאה פה, ברשומות על הנושא, מקורו מניסיוני האישי ומקריאה מרובה של חומרים על הנושא, באינטרנט, ובמקורות אחרים, ומניסיונן של חברותיי.

אמצע החיים או גיל המעבר?

אמצע החיים או גיל המעבר?
פורסם ב-24 בדצמבר 2009, 17:32
מה יותר נעים לשמוע לדעתכם? אמצע החיים? או גיל המעבר? או גיל הבלות?
או משבר אמצע החיים?
לי יותר נעים לשמוע ולהגיד "אמצע החיים". אין לזה קונוטציות שליליות. זה לא מעורר פחד, חשש, או חרדה, זה פשוט יותר נקי וגם יותר נכון. כי אמצע זה משהו כמו עובדה יבשה, שמחלקת שלם לשני חלקים כשקו מתוח בין שני החלקים וזה קו האמצע. ואילו כול יתר השמות?
גיל המעבר? לאן עוברים אני שואלת? האמת היא שלאישה הסובלת מכול הסימפטומים של אמצע החיים זה מרגיש כמו לעבור מן העולם. כך אני הרגשתי.
וגיל הבלות? למה? בלות. בליה? שחיקה? סוף?
מה אני סחבה בלויה כבר? מי החליט? מי נתן את השמות האלה? יש לי הרגשה שגברים הם אלה שהגדירו את המצב של האשה באמצע החיים, כי לרוב, המדענים, והרופאים שחקרו את אמצע החיים היו גברים בהתחלת המחקר של הנושא.
ומשבר אמצע החיים? כן גם פה יש משהו שלילי. לא כולן חוות את אמצע החיים כמשבר. יש הנהנות מפריחה אינטלקטואלית ואישית, ולעיתים גם מינית.
אז אני בוחרת באמצע.
אמצע החיים. אז מה זה בכול זאת?
זהו סך כול החוויות והשינויים הריגשיים, הגופניים , החברתיים והמשפחתיים שכול אישה (ויש אומרים גם כול גבר , בעוצמות ובצורות אחרות) עוברת או תעבור . כול אחת עוברת זאת בעוצמות ועם תסמינים שונים. לא מעטות הן ברות המזל , שזה עובר עליהן בלי זעזועים קשים.
בשבילי, לצערי הרב, זו הייתה חוויה מטלטלת וקשה.
פתאום מאשה יפה, מחוזרת, צעירה בצורתה ובראשה, קרייריסטית , הפכתי לגל חום אחד גדול. צונאמי שהלך והציף אותי ואיים להטביע אותי כול כמה רגעים במשך היום והלילה. במשך הלילה הצטרפו אליו חברים נוספים: חוסר יכולת להירדם, זיעה קרה ששטפה אותי, כאבים בכול הפרקים של הגוף. בקיצור ולעניין הפכתי לאשה שרק רצתה שהלילה יעבור ויגמר ויגיע הבוקר שלא היה יותר קל בהרבה, אבל לפחות יכולתי לעשות דברים בין גל לגל.
למזלי הרב כמו שאמרתי היה תסמין אחד שפסח עליי וזה הדיכאון , אך רבים מן התסמינים האלה שאני הולכת למנות עכשיו ברשומה זו, היו בני בית בגוף שלי.
ולהלן התסמינים האפשריים :
חרדה, עויינות, תנודות במצב הרוח, קושי בריכוז, דימומים כבדים (בשלב של קדם המונופאוזה), יובש בנרתיק, כאב בעת קיום יחסים, גלי חום, הזעות, שינויים מנטליים, דיכאון, שינויים בראיה, שינויים בשיניים ובחניכיים, עצבות, מחשבות ותנודות ריגשיות קיצוניות, חוסר שינה או נדודי שינה, כאבי ראש חזקים, תחושת חוסר שליטה בגוף, ירידה בדימוי העצמי, פגיעה במרקם החברתי -כלכלי עקב היעדרויות מהעבודה, כאבי בטן, כאבי שדיים, כאבי מפרקים, אוסטאופורוזיס, דימוי שלילי של האישה, רירית דקה ומתייבשת ( בגלל המחסור באסטרוגן) , ולכן : פלישת חיידקים , דלקות וזיהומים פטרייתיים, דלקת בשלפוחית השתן, צריבה בזמן הטלת שתן, הפסקת ייצור הורמונים מה שגורם לאיבוד רקמת העצם והשריר, צניחת ריצפת האגן, צניחת השלפוחית, איטיות ופחות גמישות .

אז מה אתם אומרים? זה מפחיד לא ?
ובכן לא. אחרי שלומדים לזהות את זה, לקבל את זה , ולמצוא דרכים להתמודד עם זה , אפשר עדיין לחיות בשלום. אני הצלחתי . עובדה.
אני רוצה להוסיף ולהדגיש כי מעטות הנשים שמקבלות את כול התסמינים במכה אחת כמו עסקת חבילה. כול אחת מקבלת חלק ולעיתים רק דבר אחד, לעיתים רק מחצית . זה אישי לגמרי. זה כפי הנראה תלוי גם בגנטיקה וגם בנתונים סביבתיים ואישיותיים, וכמובן בבריאות הגוף.
אז אל פחד.
לא עוברים מזה כול כך מהר מן העולם. ולכן אני שונאת שקוראים לזה גיל המעבר.
זה גורם להתפכחות. להתעוררת ולהערכה מחודשת של היחסים של האשה עם הגוף שלה, עם הנפש שלה ועם הסביבה.

ברשומה הבאה אכתוב עוד קצת על הנושא

מלכים ג'

הספר מלכים ג' של יוכי ברנדס נפל לידי כתפוח בשל. הייתי מוכנה לספר מסוגו בדיוק. רומן תנ"כי סוחף , שקראתי אותו במהירות הבזק.
אני מודה שהיו רגעים שהתעייפתי מהקריאה בו בגלל משהו שאני לא יכולה אפילו לשם עליו את האצבע , אך יחד עם זה, היה לי רצון וסקרנות לדעת איך היא , יוכי ברנדס, תביא את הדברים לכלל סיום.
אני חושבת שמה שהפריע לי בעיקר הוא החתרנות הבלתי נלאית של הכותבת , שרוצה בכול מחיר להראות את הפנים האחרות, האפשרויות ,של כול סיפור באשר הוא , ובמקרה זה, של ספר הספרים שלנו, של התנ"ך.
אני לא אשה דתית , אתם כבר יודעים, ואני לא כועסת חלילה בגלל שהיא קילקלה לי את הדימוי שהיה לי על התקופות המתוארות בו. אבל הייתה לי הרגשה שהיא גומרת את כול מה שנחשב לגיבור בעיניי. כאילו תם עידן הגיבורים. ותם המיתוס הקולקטיבי.
רק אשה כמו הכותבת, המכירה כול כך טוב את המקורות, יכלה לחפור ולהפוך בהם כך. יחד עם זה היא נתנה מקום של כבוד גדול לנשים, לכוחן, למעמדן, וזה מאוד מוצא חן בעיניי , גם אם לא כולן משתמשות בכוחן זה לטובת האנושות. כך זה גם היום. לא?
יוכי ברנדס מבססת את סיפורה על מדרשי חז"ל אותם היא קוראת בלי לפספס אחד כפי הנראה , ומביאה פה רומן שהופך את כול מה שאנחנו יודעים ומכירים על דמויות חשובות ומרכזיות, בקיצור : מביאה סיפור דומה אך גם שונה.
ההמצאה של יוכי ברנדס, היא בוירטואוזיות שבה היא מחברת את כול הסיפורים, את המדרשים ובתוספות וההשלמות שלה. שחלקן אולי ממוחה הקודח וחלקן אולי ממדרשים כאמור.
הרומן , מלכים ג', מנהל דיאלוג עם סיפורי היסוד של עם ישראל.
הוא מלא תככים ומזימות וגילויים.
"בבסיס הכתיבה של הספר הזה עומדים הדברים של הכותבת האומרים:
סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים. "
אם אני מבינה נכון את מה שיוכי ברנדס אומרת פה אז כוונתה היא שניתן לספר את אותו סיפור מאין סוף זוויות , השקפות ונקודות ראיה. ואת אותו סיפור שאנחנו מכירים כול כך טוב, אם היה נכתב על ידי סופר או סופרים אחרים, היינו מקבלים תנ"ך אחר. וכך גם התוצאות היו אחרות.
תנ"ך שבו שאול המלך , הנחבא אל הכלים הוא הדמות המובילה, המועדפת, האהובה ולא דמותו של דוד מלך ישראל. וכך גם לגבי שלמה המלך ,ה"חכם באדם".החכם באדם יכול גם להיתפס כטיפש באדם שכול מה שעומד בראש מעייניו וסדר עדיפויותיו, הוא "אוסף" הנשים שלו שבסוף מגיע לאלף "פריטים" כמו שאנחנו יודעים כבר. נשים נוכריות רבות שלהן בנה ארמונות פאר גדולים מכספי משלמי המיסים בישראל.
כך שהכול בעיניי המספר.
אני מאמינה שזה נכון לגבי כול כתיבה היסטורית באשר היא. גם בימינו אנו.
ראו מה עשה השופט גולדסטון עם העובדות של מלחמת "עופרת יצוקה", לעומת האמת שלנו. וגם בקירבנו יהיו שיראו את אותה "אמת", במשקפיים כאלה ובמשקפיים אחרים.
אז אולי אין אמת אבסולוטית?
אולי הכול בעיני המתבונן והמספר?

מדיטציה על להבת נר

מה יותר מתאים לחג החנוכה מאשר מדיטציה על להבת נר?

מדיטציה על להבה של נר היא המדיטציה שאני הכי אוהבת. זה תמיד פלאי בעיני, העובדה שאני יכולה לעצום את העיניים ועדיין לראות את הנר בתוכי , באזור העין השלישית. בסנסקריט קוראים לתירגול הזה טראטאק, וזוהי טכניקה של ריכוז שאפשר לתרגל אותה על כול חפץ שבוחרים, וגם על להבה של נר.
אני אוהבת מאוד לעשות את זה עם הלהבה כי יש בזה משהו מאגי מיסטי. אני ממשיכה לראות את הלהבה על כול צבעיה רק בתוכי. אני רואה את הלהבה במצח, בצבעים השונים שלה, הכתום במרכזה, וההילה האדומה והתורכיז, וגם הילה תורכיז נוספת יותר חלשה וגדולה. ואת הבסיס אני רואה בסגול.
כאמור אפשר לעשות זאת גם עם פרח אהוב, עם אבן קריסטל, עם כול חפץ שבוחרים, עם אלמנט בטבע, או עם צילומים של קדושים . היתרון של התרגיל בנוסף על העובדה שהוא מחדד ומשפר את הריכוז ולא מאפשר הסחות דעת , הוא בכך שהוא מחזק את שרירי העין וגם שוטף ומנקה את העין. אז איך עושים את זה?
זה הולך ככה: שמים נר דולק על בסיס במרחק של כמטר מכם, יושבים מולו כך שהלהבה עומדת בגובה העיניים שלכם. ומתחילים להסתכל על הלהבה המרצדת בלי לעפעף עד שהעין מתחילה לדמוע. כשהיא מתחילה לדמוע עוצמים את העיניים ועושים זאת שוב. ושוב עוצמים את העיניים. לפעמים אחרי פעם אחת ולפעמים אחרי מספר פעמים כבר תראו את הלהבה במקום שתחליטו לראות, בעין השלישית או באזור הלב. אתם המחליטים.
אני תמיד מתרכזת על העין השלישית והיא תמיד מקבלת את כול הצבעים של הלהבה ובסוף הופכת לסגול עמוק.
נסו ותספרו איך היה לכם.
בעיניי זה תמיד מקסים!

Bonjour Tristesse

Bonjour Tristesse

" שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן.
את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה בשפת המקור, בצרפתית ,לפני כשלושים ושמונה שנים. הייתי צעירה בת שמונה עשרה בערך, ונדמה לי אפילו שזה היה הספר הראשון שקראתי בצרפתית מתחילתו ועד סופו.
עברו להן כול כך הרבה שנים, ולא זכרתי את תוכנו בכלל, ומאחר והתרגום לעברית נפל לידי באקראי , החלטתי לחזור ולקרוא בו , ולראות מה היה שם בשבילי בגיל כול כך צעיר יחסית?
אז זהו ספר קטן, שניתן לסיימו בשעתיים בערך, כך זה נמשך אצלי.
אך הספר הזה, הקטן, בכול זאת עורר מהומה בזמנו. זכה למליוני קוראים בכול העולם ואני שואלת את עצמי למה? מה היה בו שמשך כול כך הרבה אנשים לקרוא אותו , מאז פורסם לראשונה בשנת 1954 ועד לעצם היום הזה. מה גורם לצרפתים לחזור ולהדפיסו במהדורות נוספות, אותו ואת יתר ספריה של סגאן?
פרנסואז סאגן כותבת את הספר בהיותה בת שבע עשרה בלבד, והיא כותבת כמו אישה שיש לה כבר ניסיון במין ובתככים שמאחורי הקלעים, כמו אישה שמרשה לעצמה לעשות הכול כדי להשיג את מטרותיה הקטנות והלא מודעות עד הסוף, (אני מקווה שהן לא היו מודעות עד הסוף) כי הסוף של הסיפור הוא רע מאוד.
אני לא יודעת איך הספר הזה השפיע עליי אז. אין לי מושג. ברור שהוא השפיע כי אין דבר שלא משפיע לדעתי. אולי הוא השפיע על תפיסתי הנשית ועל המיניות שלי , אך לעולם לא אדע לשים את האצבע על האיך בדיוק.
בכול אופן, הפעם קראתי אותו בעיניים של אישה בוגרת. והוא עיצבן אותי.
לא פלא שנחשב אז , לפני כול כך הרבה שנים לספר שערורייתי.
ועדיין השאלה בעינה עומדת: מה בצרפת של אותם ימים, ימים שאחרי מלחמת העולם השנייה , של התחזקות הקומוניזם ברוסיה, של דיבורים על סוציאליזם והומניזם, משך כול כך את הקוראים ?
בסך הכול אנחנו יכולים לומר כי אלה הם הגיגיה של נערה מתבגרת, קנאית לאביה , אדיפוס משחק פה תפקיד חשוב בין אם היא יודעת ובין אם לא , נערה שהחופש והמתירנות, איבוד המוסריות והרסן עלו לה לראש, וגרמו לה לעשות מה שעשתה.
ובכול זאת אני חושבת שהשימוש במיניות של הילדה הזו לא היה כשל כול הנערות אז. פה בישראל בטח שלא היה, אבל נדמה לי שגם באירופה המערבית כולה , זה היה בבחינת חידוש ונועזות.
היא בהתנהגותה שברה את כול המוסכמות. את כול מה שיכול היה להיות חשוב ויציב בעולם. היא בזה לאהבת אמת, למוסר, לכול מה שהגביל את החופש האישי שלה.
כול זאת רק לכאורה.
כי בכול זאת יש שם איזה שהוא תום של ילדה פגועה. שרוצה לשמור על אבאל'ה שלה, בכול מחיר.
ואני חושבת שזה מה שמשך את הקוראים.
ססיל , גיבורת הספר חיה במנזר לאחר שאימא שלה נפטרה. אך יצאה ממנו כדי לחיות אם אבא הולל ורודף שמלות שלא הסתיר מפניה את התנהגותו, ההיפך היא הפכה לעדה לכך פעמים רבות אין ספור.
ההתייחסות הזו לאבא שלה כאל מי שאשתו לעתיד תיקח אותו ממנה, כמי שתפגע בקירבה ובאהבה שלהם, כמוה כמו התייחסות לבגידה שלו בה. וזה מה שמשך כול כך את הקוראים.
נדמה לי שהאומץ הזה של הילדה הצעירה לקרוא לדברים בשמם, ולא להסתיר את מעלליה ורגשותיה האמיתיים והלא מוסריים, הם אלה שמשכו את הקוראים, והם אלה שמושכים כפי הנראה את הקוראים עד עצם היום הזה.
אני יכולה לומר, כי היום הספר הזה מאוד מעצבן אותי. אך אז קראתי אותו ברצינות רבה כאילו אני קוראת ספרות מופת. זו לא ספרות מופת. אך אני בטוחה שגם בהיותה ספרות ללא יומרות פילוסופיות או פוליטיות או אחרות, היא הטביעה חותמה על כול הקוראים אותה אז , כולל אותי, וגם היום.
שלום לך עצבות , הוא המשפט הכמעט אחרון הנאמר בספר בקשר לסוף הבלתי צפוי שלו.
אך אני רואה בזה יותר מעצבות.
כן יש שם עצבות אבל יש גם חוצפה גדולה מצידה של הנערה, יש שם רוע, יש שם קנאה, יש שם חוסר כבוד למושג האהבה. שלום לך רוע? אולי ...
שלום לך עצבות הוא המעט שבמעט שאפשר לומר על הסיטואציה ההיא.
ובכול זאת .....רב מכר. ועם כך אני לא יכולה להתווכח.

אהבה עצמית, התמכרויות וריפוי עצמי

אהבה עצמית, התמכרות וריפוי עצמי
כרופא , פתח ואמר ד"ר פינקי פיינשטיין : " כול אדם זקוק כול הזמן לריפוי" . זקוק לחוויית עונג. זוהי תחזוקה מתמדת לדאוג לחוויית העונג. חלה עלינו "חובת ההנאה".הנאה היא הכרח וזה מה שיהפוך את החיים שלך ושלי ושלנו לראויים יותר.כול בעיה שאדם לא מצליח להיפרד ממנה ושמזיקה לו , יש בה אלמנט של התמכרותאיפה שיש התמכרות אין אהבה עצמית ואין כבוד עצמי. התמכרות היא גם דברים שנראים לכאורה מצוינים אך אם עושים זאת שוב ושוב באופן כפייתי הוא התמכרות: החל באוכל, בכסף, בעישון, ועוד ועוד ועוד וכלה בסקס ועוד ועוד ועוד.שלב ראשון יש לזהות למה אתה מכור.איפה מכאיבים לך?קרא לזה התמכרות וכבר לקחת אחריות.ברגע שמכניסים אהבה עצמית למקום הכואב של פעם זו התחלה של ריפוי מהתמכרות.האם יש קשר לאהבה עצמית ולגנטיקה?אדם מגיע לעולם עם מטען גנטי, אך גם עם היכולת לאהוב את עצמו. במשפחה שבה יש יותר פרגון , תמיכה ועידוד יגדל אדם עם יותר אהבה עצמית וביטחון ביצירתיות שלו.במשפחה שיש ביקורת, בעיות בין ההורים ...יהיה לכולם יותר קשה.אחת העצות היפות שקיבלתי בסדנא הזו היא כתיבת מכתב אהבה עצמית.כתבו לעצמכם מכתב אהבה עצמית, כך הוא הציע.כולם כתבו.הוא שלף מעטפות מבוילות , ביקש להכניס את המכתב פנימה ולשלוח כול אחד לכתובתו האישית.כך קיבלתי את "מכתב האהבה בדואר" (רשומה בנושא הזה שכתבתי לפני כשבוע)שלחו לעצמכם מכתב אהבה עצמית כול שבוע.תפקידו של המכתב הזה הוא לעורר את הידע הגנטי הקדום לתחייה.זה חייב להפוך להרגל, לשגרה. מין מחויבות עצמית להעניק לעצמי מה שאני יכולה בתוקף הנסיבות.אחר כך הוא מגדיל לומר ומציע לכתוב מכתב אהבה עצמית פעמיים ביום, בכול יום.זה בדיוק כמו ללכת למכון כושר של הזיכרון. כמו שהולכים למכון כושר בשביל הגוף ולקבל את ההזנה הנכונה, כך הוא אימון של "שריר הזיכרון".מי שיעשה זאת פעמיים ביום אחרי שבוע זה יהיה אמיתי. התמדה היא המפתח.כמו תרופה שיש לקחת באופן סדיר, כך גם המכתב .בהתחלה זה מלאכותי, זה מציף ספקות, פחדים , זלזול. יש לקחת נשימה , להשקיע בזה זמן תקופה מסוימת ולצפות לשינוי.אם אדם דבק באהבה עצמית אין אפשרות שלא יפגוש את המיוחד שבו/ה .המיוחד שבי יכול להפוך לשירות לקהילה תמורת כסף.הגרעין היצירתי לפי ד"ר פיינשטיין הוא החזק ביותר בכול אדם , ואם הוא לא מקבל מימוש חיובי הוא מקבל מימוש שלילי בדמות של התמכרויות, בעיות כאלה ואחרות.כאשר אדם אוהב את עצמו , מוריד ביקורת עצמית , ומוסיף לזה ביטוי יצירתי, אז מפעיל האדם את הגרעין היצירתי שלו.הגרעין היצירתי של האדם הוא הביטוי של הניצוץ האלוהי שבו. החתירה למימוש עצמי , אם כך, ואת זה אני מאוד אוהבת, היא גם חתירה לגילוי האלוהים הפנימי.כלומר: אמונה היא בבסיסה אהבה עצמית.ככול שאדם אוהב את עצמו יותר הוא חווה חלקים נשגבים בתוך עצמו.זוהי חוויה רוחנית.ולכך אני מאוד מתחברת.ואתם?

טיול לשמורת המסרק

לפני שאני יוצאת אוטוטו לטיול הבא, כי זה חובה! לא משנה איך מרגישים.
מתאימים את המסלול למצב וליכולת. אז כדי לא להתאמץ יותר מידי בחרו בשבילנו בשבוע שעבר, מסלול light (קל) . מסלול שמתאים לכול אחד.
כול אורכו כ-700 מ` הליכה אך כולו בתוך יער ים -תיכוני או חורש ארץ ישראלי, כמו שיש לומר, אדמת חוואר, נקודה גבוהה ויפה המאפשרת תצפית ביום בהיר, עד קצות הארץ כמעט. התחלה של הפריחות החורפיות, אדמה לחה, ריח של גשם, והמון עצים מדהימים. משלטים, קצת מורשת והרבה טבע.
מתאים גם למשפחות עם ילדים ואפילו תינוקות במנשאים.
פשוט לשאוף אוויר הרים.
כי אין כמו שמורת המסרק לאוויר הרים.
אז למה קוראים לה שמורת המסרק? רמז: אין קשר לתסרוקות.
בשמורה יש חבורה גדולה של עצי אורן ירושלמי הצומחים בפסגתה ומזכירים מרחוק צורה של מסרק לשיער.
כיפת המסרק בנויה מחוואר שהוא צורת המוצא שלו, שממנו מתפתחת קרקע המהווה תשתית נוחה להתפתחות של עצי האורן שגילם למעלה ממאה וחמישים שנה, וגם עוד הרבה מאוד עצים אחרים: אלה, אלון, חרוב, אוג הבורסקאים או אשחר, קטלב, ועוד ועוד.
בשטח השמורה נמצא משלט 17 , שהיה חלק משרשרת משלטים שהיו פזורים לאורך הרכסים , זוכרים את השיר "יא, יא משלטי?" , אשר שימשו את הערבים במלחמת העצמאות כבסיס יציאה לפיגועים בתנועה לירושלים וממנה.
הכניסה לשמורת המסרק היא דרך מושב בית מאיר היום , מכביש מספר 1 לכיוון ירושלים , בקטע של שער הגייא ליד המושב שורש.
המושב בית מאיר הוא מה שידוע בית מחסיר (מוזכר בשיר באב אל וואד..) הכפר הערבי, וכיבושו יחד עם ההשתלטות על משלט 17 נעשו על ידי חטיבת הראל של הפל"מח במסגרת מבצע מכבי.
בתחום השמורה נמצא כביכול גם קבר השיח אלעג`מי, שלפי המסורת המוסלמית היה הספר של הנביא מוחמד. המדריך שלנו אמר שזה לא נכון ובכלל ברוב המקומות שאומרים כי יש קבר היה רק אורחן דרכים.
באזור יש גם מערות שנחצבו על ידי אדם, בגלל שהסלע שם מאוד רך, ושימשו על ידי המוסלמים, להסתרת נשק במלחמת העצמאות.
ועכשיו לתמונות: