הספר מלכים ג' של יוכי ברנדס נפל לידי כתפוח בשל. הייתי מוכנה לספר מסוגו בדיוק. רומן תנ"כי סוחף , שקראתי אותו במהירות הבזק.
אני מודה שהיו רגעים שהתעייפתי מהקריאה בו בגלל משהו שאני לא יכולה אפילו לשם עליו את האצבע , אך יחד עם זה, היה לי רצון וסקרנות לדעת איך היא , יוכי ברנדס, תביא את הדברים לכלל סיום.
אני חושבת שמה שהפריע לי בעיקר הוא החתרנות הבלתי נלאית של הכותבת , שרוצה בכול מחיר להראות את הפנים האחרות, האפשרויות ,של כול סיפור באשר הוא , ובמקרה זה, של ספר הספרים שלנו, של התנ"ך.
אני לא אשה דתית , אתם כבר יודעים, ואני לא כועסת חלילה בגלל שהיא קילקלה לי את הדימוי שהיה לי על התקופות המתוארות בו. אבל הייתה לי הרגשה שהיא גומרת את כול מה שנחשב לגיבור בעיניי. כאילו תם עידן הגיבורים. ותם המיתוס הקולקטיבי.
רק אשה כמו הכותבת, המכירה כול כך טוב את המקורות, יכלה לחפור ולהפוך בהם כך. יחד עם זה היא נתנה מקום של כבוד גדול לנשים, לכוחן, למעמדן, וזה מאוד מוצא חן בעיניי , גם אם לא כולן משתמשות בכוחן זה לטובת האנושות. כך זה גם היום. לא?
יוכי ברנדס מבססת את סיפורה על מדרשי חז"ל אותם היא קוראת בלי לפספס אחד כפי הנראה , ומביאה פה רומן שהופך את כול מה שאנחנו יודעים ומכירים על דמויות חשובות ומרכזיות, בקיצור : מביאה סיפור דומה אך גם שונה.
ההמצאה של יוכי ברנדס, היא בוירטואוזיות שבה היא מחברת את כול הסיפורים, את המדרשים ובתוספות וההשלמות שלה. שחלקן אולי ממוחה הקודח וחלקן אולי ממדרשים כאמור.
הרומן , מלכים ג', מנהל דיאלוג עם סיפורי היסוד של עם ישראל.
הוא מלא תככים ומזימות וגילויים.
"בבסיס הכתיבה של הספר הזה עומדים הדברים של הכותבת האומרים:
סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים. "
אם אני מבינה נכון את מה שיוכי ברנדס אומרת פה אז כוונתה היא שניתן לספר את אותו סיפור מאין סוף זוויות , השקפות ונקודות ראיה. ואת אותו סיפור שאנחנו מכירים כול כך טוב, אם היה נכתב על ידי סופר או סופרים אחרים, היינו מקבלים תנ"ך אחר. וכך גם התוצאות היו אחרות.
תנ"ך שבו שאול המלך , הנחבא אל הכלים הוא הדמות המובילה, המועדפת, האהובה ולא דמותו של דוד מלך ישראל. וכך גם לגבי שלמה המלך ,ה"חכם באדם".החכם באדם יכול גם להיתפס כטיפש באדם שכול מה שעומד בראש מעייניו וסדר עדיפויותיו, הוא "אוסף" הנשים שלו שבסוף מגיע לאלף "פריטים" כמו שאנחנו יודעים כבר. נשים נוכריות רבות שלהן בנה ארמונות פאר גדולים מכספי משלמי המיסים בישראל.
כך שהכול בעיניי המספר.
אני מאמינה שזה נכון לגבי כול כתיבה היסטורית באשר היא. גם בימינו אנו.
ראו מה עשה השופט גולדסטון עם העובדות של מלחמת "עופרת יצוקה", לעומת האמת שלנו. וגם בקירבנו יהיו שיראו את אותה "אמת", במשקפיים כאלה ובמשקפיים אחרים.
אז אולי אין אמת אבסולוטית?
אולי הכול בעיני המתבונן והמספר?
אני מודה שהיו רגעים שהתעייפתי מהקריאה בו בגלל משהו שאני לא יכולה אפילו לשם עליו את האצבע , אך יחד עם זה, היה לי רצון וסקרנות לדעת איך היא , יוכי ברנדס, תביא את הדברים לכלל סיום.
אני חושבת שמה שהפריע לי בעיקר הוא החתרנות הבלתי נלאית של הכותבת , שרוצה בכול מחיר להראות את הפנים האחרות, האפשרויות ,של כול סיפור באשר הוא , ובמקרה זה, של ספר הספרים שלנו, של התנ"ך.
אני לא אשה דתית , אתם כבר יודעים, ואני לא כועסת חלילה בגלל שהיא קילקלה לי את הדימוי שהיה לי על התקופות המתוארות בו. אבל הייתה לי הרגשה שהיא גומרת את כול מה שנחשב לגיבור בעיניי. כאילו תם עידן הגיבורים. ותם המיתוס הקולקטיבי.
רק אשה כמו הכותבת, המכירה כול כך טוב את המקורות, יכלה לחפור ולהפוך בהם כך. יחד עם זה היא נתנה מקום של כבוד גדול לנשים, לכוחן, למעמדן, וזה מאוד מוצא חן בעיניי , גם אם לא כולן משתמשות בכוחן זה לטובת האנושות. כך זה גם היום. לא?
יוכי ברנדס מבססת את סיפורה על מדרשי חז"ל אותם היא קוראת בלי לפספס אחד כפי הנראה , ומביאה פה רומן שהופך את כול מה שאנחנו יודעים ומכירים על דמויות חשובות ומרכזיות, בקיצור : מביאה סיפור דומה אך גם שונה.
ההמצאה של יוכי ברנדס, היא בוירטואוזיות שבה היא מחברת את כול הסיפורים, את המדרשים ובתוספות וההשלמות שלה. שחלקן אולי ממוחה הקודח וחלקן אולי ממדרשים כאמור.
הרומן , מלכים ג', מנהל דיאלוג עם סיפורי היסוד של עם ישראל.
הוא מלא תככים ומזימות וגילויים.
"בבסיס הכתיבה של הספר הזה עומדים הדברים של הכותבת האומרים:
סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים. "
אם אני מבינה נכון את מה שיוכי ברנדס אומרת פה אז כוונתה היא שניתן לספר את אותו סיפור מאין סוף זוויות , השקפות ונקודות ראיה. ואת אותו סיפור שאנחנו מכירים כול כך טוב, אם היה נכתב על ידי סופר או סופרים אחרים, היינו מקבלים תנ"ך אחר. וכך גם התוצאות היו אחרות.
תנ"ך שבו שאול המלך , הנחבא אל הכלים הוא הדמות המובילה, המועדפת, האהובה ולא דמותו של דוד מלך ישראל. וכך גם לגבי שלמה המלך ,ה"חכם באדם".החכם באדם יכול גם להיתפס כטיפש באדם שכול מה שעומד בראש מעייניו וסדר עדיפויותיו, הוא "אוסף" הנשים שלו שבסוף מגיע לאלף "פריטים" כמו שאנחנו יודעים כבר. נשים נוכריות רבות שלהן בנה ארמונות פאר גדולים מכספי משלמי המיסים בישראל.
כך שהכול בעיניי המספר.
אני מאמינה שזה נכון לגבי כול כתיבה היסטורית באשר היא. גם בימינו אנו.
ראו מה עשה השופט גולדסטון עם העובדות של מלחמת "עופרת יצוקה", לעומת האמת שלנו. וגם בקירבנו יהיו שיראו את אותה "אמת", במשקפיים כאלה ובמשקפיים אחרים.
אז אולי אין אמת אבסולוטית?
אולי הכול בעיני המתבונן והמספר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה