Bonjour Tristesse
" שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן.
את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה בשפת המקור, בצרפתית ,לפני כשלושים ושמונה שנים. הייתי צעירה בת שמונה עשרה בערך, ונדמה לי אפילו שזה היה הספר הראשון שקראתי בצרפתית מתחילתו ועד סופו.
עברו להן כול כך הרבה שנים, ולא זכרתי את תוכנו בכלל, ומאחר והתרגום לעברית נפל לידי באקראי , החלטתי לחזור ולקרוא בו , ולראות מה היה שם בשבילי בגיל כול כך צעיר יחסית?
אז זהו ספר קטן, שניתן לסיימו בשעתיים בערך, כך זה נמשך אצלי.
אך הספר הזה, הקטן, בכול זאת עורר מהומה בזמנו. זכה למליוני קוראים בכול העולם ואני שואלת את עצמי למה? מה היה בו שמשך כול כך הרבה אנשים לקרוא אותו , מאז פורסם לראשונה בשנת 1954 ועד לעצם היום הזה. מה גורם לצרפתים לחזור ולהדפיסו במהדורות נוספות, אותו ואת יתר ספריה של סגאן?
פרנסואז סאגן כותבת את הספר בהיותה בת שבע עשרה בלבד, והיא כותבת כמו אישה שיש לה כבר ניסיון במין ובתככים שמאחורי הקלעים, כמו אישה שמרשה לעצמה לעשות הכול כדי להשיג את מטרותיה הקטנות והלא מודעות עד הסוף, (אני מקווה שהן לא היו מודעות עד הסוף) כי הסוף של הסיפור הוא רע מאוד.
אני לא יודעת איך הספר הזה השפיע עליי אז. אין לי מושג. ברור שהוא השפיע כי אין דבר שלא משפיע לדעתי. אולי הוא השפיע על תפיסתי הנשית ועל המיניות שלי , אך לעולם לא אדע לשים את האצבע על האיך בדיוק.
בכול אופן, הפעם קראתי אותו בעיניים של אישה בוגרת. והוא עיצבן אותי.
לא פלא שנחשב אז , לפני כול כך הרבה שנים לספר שערורייתי.
ועדיין השאלה בעינה עומדת: מה בצרפת של אותם ימים, ימים שאחרי מלחמת העולם השנייה , של התחזקות הקומוניזם ברוסיה, של דיבורים על סוציאליזם והומניזם, משך כול כך את הקוראים ?
בסך הכול אנחנו יכולים לומר כי אלה הם הגיגיה של נערה מתבגרת, קנאית לאביה , אדיפוס משחק פה תפקיד חשוב בין אם היא יודעת ובין אם לא , נערה שהחופש והמתירנות, איבוד המוסריות והרסן עלו לה לראש, וגרמו לה לעשות מה שעשתה.
ובכול זאת אני חושבת שהשימוש במיניות של הילדה הזו לא היה כשל כול הנערות אז. פה בישראל בטח שלא היה, אבל נדמה לי שגם באירופה המערבית כולה , זה היה בבחינת חידוש ונועזות.
היא בהתנהגותה שברה את כול המוסכמות. את כול מה שיכול היה להיות חשוב ויציב בעולם. היא בזה לאהבת אמת, למוסר, לכול מה שהגביל את החופש האישי שלה.
כול זאת רק לכאורה.
כי בכול זאת יש שם איזה שהוא תום של ילדה פגועה. שרוצה לשמור על אבאל'ה שלה, בכול מחיר.
ואני חושבת שזה מה שמשך את הקוראים.
ססיל , גיבורת הספר חיה במנזר לאחר שאימא שלה נפטרה. אך יצאה ממנו כדי לחיות אם אבא הולל ורודף שמלות שלא הסתיר מפניה את התנהגותו, ההיפך היא הפכה לעדה לכך פעמים רבות אין ספור.
ההתייחסות הזו לאבא שלה כאל מי שאשתו לעתיד תיקח אותו ממנה, כמי שתפגע בקירבה ובאהבה שלהם, כמוה כמו התייחסות לבגידה שלו בה. וזה מה שמשך כול כך את הקוראים.
נדמה לי שהאומץ הזה של הילדה הצעירה לקרוא לדברים בשמם, ולא להסתיר את מעלליה ורגשותיה האמיתיים והלא מוסריים, הם אלה שמשכו את הקוראים, והם אלה שמושכים כפי הנראה את הקוראים עד עצם היום הזה.
אני יכולה לומר, כי היום הספר הזה מאוד מעצבן אותי. אך אז קראתי אותו ברצינות רבה כאילו אני קוראת ספרות מופת. זו לא ספרות מופת. אך אני בטוחה שגם בהיותה ספרות ללא יומרות פילוסופיות או פוליטיות או אחרות, היא הטביעה חותמה על כול הקוראים אותה אז , כולל אותי, וגם היום.
שלום לך עצבות , הוא המשפט הכמעט אחרון הנאמר בספר בקשר לסוף הבלתי צפוי שלו.
אך אני רואה בזה יותר מעצבות.
כן יש שם עצבות אבל יש גם חוצפה גדולה מצידה של הנערה, יש שם רוע, יש שם קנאה, יש שם חוסר כבוד למושג האהבה. שלום לך רוע? אולי ...
שלום לך עצבות הוא המעט שבמעט שאפשר לומר על הסיטואציה ההיא.
ובכול זאת .....רב מכר. ועם כך אני לא יכולה להתווכח.
" שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן.
את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה בשפת המקור, בצרפתית ,לפני כשלושים ושמונה שנים. הייתי צעירה בת שמונה עשרה בערך, ונדמה לי אפילו שזה היה הספר הראשון שקראתי בצרפתית מתחילתו ועד סופו.
עברו להן כול כך הרבה שנים, ולא זכרתי את תוכנו בכלל, ומאחר והתרגום לעברית נפל לידי באקראי , החלטתי לחזור ולקרוא בו , ולראות מה היה שם בשבילי בגיל כול כך צעיר יחסית?
אז זהו ספר קטן, שניתן לסיימו בשעתיים בערך, כך זה נמשך אצלי.
אך הספר הזה, הקטן, בכול זאת עורר מהומה בזמנו. זכה למליוני קוראים בכול העולם ואני שואלת את עצמי למה? מה היה בו שמשך כול כך הרבה אנשים לקרוא אותו , מאז פורסם לראשונה בשנת 1954 ועד לעצם היום הזה. מה גורם לצרפתים לחזור ולהדפיסו במהדורות נוספות, אותו ואת יתר ספריה של סגאן?
פרנסואז סאגן כותבת את הספר בהיותה בת שבע עשרה בלבד, והיא כותבת כמו אישה שיש לה כבר ניסיון במין ובתככים שמאחורי הקלעים, כמו אישה שמרשה לעצמה לעשות הכול כדי להשיג את מטרותיה הקטנות והלא מודעות עד הסוף, (אני מקווה שהן לא היו מודעות עד הסוף) כי הסוף של הסיפור הוא רע מאוד.
אני לא יודעת איך הספר הזה השפיע עליי אז. אין לי מושג. ברור שהוא השפיע כי אין דבר שלא משפיע לדעתי. אולי הוא השפיע על תפיסתי הנשית ועל המיניות שלי , אך לעולם לא אדע לשים את האצבע על האיך בדיוק.
בכול אופן, הפעם קראתי אותו בעיניים של אישה בוגרת. והוא עיצבן אותי.
לא פלא שנחשב אז , לפני כול כך הרבה שנים לספר שערורייתי.
ועדיין השאלה בעינה עומדת: מה בצרפת של אותם ימים, ימים שאחרי מלחמת העולם השנייה , של התחזקות הקומוניזם ברוסיה, של דיבורים על סוציאליזם והומניזם, משך כול כך את הקוראים ?
בסך הכול אנחנו יכולים לומר כי אלה הם הגיגיה של נערה מתבגרת, קנאית לאביה , אדיפוס משחק פה תפקיד חשוב בין אם היא יודעת ובין אם לא , נערה שהחופש והמתירנות, איבוד המוסריות והרסן עלו לה לראש, וגרמו לה לעשות מה שעשתה.
ובכול זאת אני חושבת שהשימוש במיניות של הילדה הזו לא היה כשל כול הנערות אז. פה בישראל בטח שלא היה, אבל נדמה לי שגם באירופה המערבית כולה , זה היה בבחינת חידוש ונועזות.
היא בהתנהגותה שברה את כול המוסכמות. את כול מה שיכול היה להיות חשוב ויציב בעולם. היא בזה לאהבת אמת, למוסר, לכול מה שהגביל את החופש האישי שלה.
כול זאת רק לכאורה.
כי בכול זאת יש שם איזה שהוא תום של ילדה פגועה. שרוצה לשמור על אבאל'ה שלה, בכול מחיר.
ואני חושבת שזה מה שמשך את הקוראים.
ססיל , גיבורת הספר חיה במנזר לאחר שאימא שלה נפטרה. אך יצאה ממנו כדי לחיות אם אבא הולל ורודף שמלות שלא הסתיר מפניה את התנהגותו, ההיפך היא הפכה לעדה לכך פעמים רבות אין ספור.
ההתייחסות הזו לאבא שלה כאל מי שאשתו לעתיד תיקח אותו ממנה, כמי שתפגע בקירבה ובאהבה שלהם, כמוה כמו התייחסות לבגידה שלו בה. וזה מה שמשך כול כך את הקוראים.
נדמה לי שהאומץ הזה של הילדה הצעירה לקרוא לדברים בשמם, ולא להסתיר את מעלליה ורגשותיה האמיתיים והלא מוסריים, הם אלה שמשכו את הקוראים, והם אלה שמושכים כפי הנראה את הקוראים עד עצם היום הזה.
אני יכולה לומר, כי היום הספר הזה מאוד מעצבן אותי. אך אז קראתי אותו ברצינות רבה כאילו אני קוראת ספרות מופת. זו לא ספרות מופת. אך אני בטוחה שגם בהיותה ספרות ללא יומרות פילוסופיות או פוליטיות או אחרות, היא הטביעה חותמה על כול הקוראים אותה אז , כולל אותי, וגם היום.
שלום לך עצבות , הוא המשפט הכמעט אחרון הנאמר בספר בקשר לסוף הבלתי צפוי שלו.
אך אני רואה בזה יותר מעצבות.
כן יש שם עצבות אבל יש גם חוצפה גדולה מצידה של הנערה, יש שם רוע, יש שם קנאה, יש שם חוסר כבוד למושג האהבה. שלום לך רוע? אולי ...
שלום לך עצבות הוא המעט שבמעט שאפשר לומר על הסיטואציה ההיא.
ובכול זאת .....רב מכר. ועם כך אני לא יכולה להתווכח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה