את חייבת לראות....

בשיחת הטלפון האחרונה עם הנכדון המתוקון כאשר שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי כך:
"סבתא את חייבת לבוא לראות מה אני עושה. את לא ראית דבר כזה".
מה לא ראיתי מתוקי?
את לא ראית את הציורים החדשים שלי. אני ציירתי נורא יפה . את יודעת?
בטח שאני יודעת . אני עונה לו. אתה תמיד מצייר יפה.
אמא מציירת איתך עכשיו? שאלתי.
לא . אמא לא מציירת לי ולא הראתה לי. אני כבר יודע לבד. (בן ארבע ...)
כול הכבוד !אני עונה ואני אגיע בהזדמנות הקרובה לראות. (בכול זאת נסיעה לדרום אז אני נוסעת רק פעם בשבוע בערך)
וכשהגעתי ...מה ראיתי?
המון ציורים מפותחים לגילו הרך. המון מכוניות , אהבת חייו, גם גדולות וגם קטנות, גם ברורות וגם פחות ברורות, גם לבד וגם ביחד...
לפעמים הוא מצייר עם אמא,
לפעמים הוא מצייר עם אבא,
ולפעמים הוא מצייר עם שניהם. כולם חותמים על אותו ציור, מוסיפים תאריך ויש יצירת אמנות על הקיר.גם בגן הוא מאוד אוהב לצייר, או בעיקר לרשום. הוא רושם מכונית, טרקטור או אוטובוס על דף אחד ולוקח דף חדש.
יום אחד כשהגננת הציעה שימלא את הדף ולא ימהר להחליף דף, הוא אמר לה בסדר, רשם את הציור שלו ונתן לילדה לידו למלא את הדף. וכך מילא את מצוות הגננת. חכם הילד!
רוצים לראות קצת ציורים? אז הנה...( יותר למטה)
גם אתם, ציירו עם הילדים שלכם, תנו להם הרגשה שהם הכי יצירתיים בעולם, הוסיפו את עצמכם אם תירצו וצרו את היצירה המשפחתית שלכם.
מה דעתכם ?

שאלה ותשובה בחלום

האם קרה לכם שהתעוררתם במצב רוח לא כול כך טוב בגלל חלום שחלמתם בלילה?
האם אתם מזמינים חלום לפני השינה או כמו שקוראים לזה בשפה "מקצועית", עושים הדגרת חלום? (מלשון לדגור כמו על הביצים)
לי זה קורה לעיתים.
הלילה לפני שנרדמתי הזמנתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי בזמן האחרון . לא תמיד זה עובד. אבל לפעמים זה ממש עובד.
ובכן חלמתי חלום שהוא במענה לשאלה ששאלתי.
מה עושים כאשר לא אוהבים את התשובה שעולה אך עמוק בלב יודעים שהתשובה שקיבלנו היא הנכונה?
התשובה לא קלה לביצוע אך משקפת את הלך רוחי למעשה. רק אני יודעת זאת. כי אני היא זו ששאלתי את השאלה ואני היא זו שחיה עם הלך הרוח הזה שעלה כול כך יפה בחלום. התשובה במקרה הזה כול כך שקופה וברורה שלא להתייחס אליה כמוהה כבריחה מהמציאות.
החלום נתן לי תמונת מצב קיצונית של הסיטואציה בה אני נמצאת בנושא מסויים בחיי, והוא אומר לי כי בתת מודע שלי יש לי חוסר אמון באדם בו מדובר וגם רצון למצוא לי פתח מילוט ולהתרחק מהזירה המדוברת.
יש לי שלוש אפשרויות:
1. לחשוב שהכול שטויות ונמצא רק במוחי הקודח ולכן אין לי מה לעשות עם העניין.
2. להתייחס ברצינות לנתון של חוסר האמון שלי כלפי האדם שבו מדובר ולשנות גישה כלפיו ולבטוח בו בלי פקפוק.
3. לקחת את ההצעה, לקבל אותה כפשוטה ולמצוא לי באמת דרך מילוט.
אולי יש עוד דרך שלא ראיתי אותה....? אולי....
בכול אופן . נכון לתקופה זו אני כפי הנראה מעדיפה להמשיך ולטמון את ראשי בחול, כמו בת היענה, ולא לראות. כי אם אראה אצטרך להחליט ולעשות מעשה . וכפי הנראה אני עוד לא לגמרי מוכנה לעשות את המעשה המתבקש.
והנה עברו להן כול כך הרבה שעות מאז התעוררתי מהחלום והוא בכול זאת חוזר ועולה במחשבותיי לאורך כול היום.
מה הייתם עושים?
אין תשובה חד משמעית לשאלתי זו. כול אחד פועל לפי אישיותו, הרגשתו והכרת המציאות או קבלת המציאות או דחייתה.

מתכון למוסקה וקצת מלל....

בין דרך האמן, והיצירה ההולכת ומתקדמת שלי שבגללה הלכו לי כבר אצבעות הידיים, החלטתי להכין לארוחת הערב היום וגם לארוחת הצהריים של מחר, מספר מתכונים שמזמן לא הכנתי. אחד מהמאכלים הללו היא המוסקה. הבנים שלי מאוד אוהבים מוסקה והם יבואו מחר לארוחת הצהריים, ולכן רציתי קצת לגוון להם. אני משתדלת להכינה מעט למרות שהיא טעימה, כי מיותר לי הטיגון של החצילים (אני יודעת שאפשר בלי טיגון אבל כך זה יותר טעים), מיותר לי הבשר האדום שממנו אני כמעט ולא טועמת כבר שנים לא מעטות , ובכול זאת.....מוסקה!
המתכון הוא לא אישי שלי . אני לא המצאתי מתכון למוסקה. אבל אני זוכרת אותו מספרה הנהדר של רות סירקיס, "למטבח באהבה", כבר משנים רבות. קיבלתי את הספר ליום ההולדת ה-23 שלי, כשרק נישאתי, ולא ידעתי לבשל אפילו ביצה, הכול היה בשיטת הניסוי והתהיה, וחברותיי הטובות אז, נתנו לי אותו במתנה עם התוספת "למטבח באהבה וגם מאיתנו". מה אומר לכם? כשאני חוזרת ופותחת את ספרה של רות סירקיס הכול נראה לי עכשיו כול כך פשוט וכול כך פרקטי ומובן. אז, בהיותי בת 23 לא הבנתי חצי מהדברים שהיא הציעה לעשות , להכין, לבשל, לאפות. אבל היום...הניסיון עושה את שלו.
לזכות ספרה ייאמר שהוא לא "פלצני" , הוא פשוט ולעניין. זה לא המטבח המולקולרי החדש. זה פשוט אוכל שניתן לאכול, להנות ולהרגיש בבית.
אז איך זה הולך המוסקה שלה ? או שלי?
זה די הרבה פאצ'קראי, אז מי שלא אוהב/ת , יש להימנע.
לוקחים שני חצילים בינוניים.
פורסים אותם לפרוסות בעובי של כ-1 ס"מ ומניחים על מגש או על השיש, מפזרים מלח ומחכים כ- 20 דקות.
מנגבים אותם אחרי 20 הדקות, מייבשים לגמרי . טובלים בקמח את החציל משני הצדדים ומטגנים קלות בשמן חם. (זה הקטע רב השומן)
מניחים שכבות עם נייר סופג בין שכבה לשכבה עד להכנת הרוטב הבשרי.
הכנת רוטב הבשר:
1 ק"ג בשר טחון (או מחצית הכמות)
2 בצלים
4 שיני שום או יותר
פלפל שחור, אגוז מוסקט, טימין, אורגנו, מלח, קורט קינמון
2 כוסות או קופסאות רסק עגבניות.
אופן הכנת הבשר:
קוצצים הבצלים ומטגנים בארבע כפות שמן זית.
מוסיפים את הבשר ומפרידים את הגושים שלו תוך כדי טיגון בבצל וערבוב.
מוסיפים את השום הקצוץ, את התבלינים, את רסק העגבניות וממשיכים לבחוש תוך כדי בישול על האש, מוסיפים מים רותחים אם יש צורך,
מכסים את הסיר או המחבת, מנמיכים את האש ומבשלים עוד כחצי שעה תוך בדיקה והוספת מים אם יש צורך.
ולסיום: זה הקטע של הפאצ'קראי....מכינים רוטב בשמל שאותו שופכים על החצילים והבשר בסוף, לפני הכנסתם לתנור.
לרוטב:
2 כפות מרגרינה, 2 כפות קמח, כוס מים, ו- 2 ביצים.
השלבים השונים
ממיסים בסיר קטן את המרגרינה ומוסיפים את הקמח תוך ערבוב מתמיד כדי שלא ייוצרו גושים. מוסיפים את כוס המים וממשיכים לערבב על אש קטנה.
טורפים בכוס 2 ביצים, מוסיפים לתוכה מעט מהתערובת שבסיר (כדי לאזן טמפרטורות) ומכניסים את כול התערובת לתוך הסיר .ממשיכים לערבב עוד כחצי דקה.
המוסקה:
מסדרים שכבת חצילים ראשונה. מעליה מניחים שכבת רוטב הבשר, מעליה עוד חציל, ומעל הכול, שופכים בעדינות את רוטב הבשמל.
אם יש מספיק חצילים ניתן לעשות בשלוש שכבות ואת רוטב הבשמל רק למעלה.....!
בתיאבון!
התעייפתי רק מהכתיבה של זה , אז תארו לכם מה זה להכין....

קני לעצמך ורדים

זה לא רעיון מקורי או יוצא דופן להביא זר ורדים כדי להביע אהבה.
ובכול זאת בכול פעם שאישה מקבלת זר ורדים היא מרגישה שהיא היחידה בעולם.
אז איך אתם מסבירים את זה?
אין לזה הסבר. האהבה או התחושה הזו של להיות אוהבת ונאהבת עושה את זה , וזה נעים בכול פעם מחדש, ולא חשוב אם זה מקורי או רגיל.
מתי קיבלתם בפעם האחרונה זר ורדים יפה?
אם לא קיבלתם צאו לחנות הפרחים הקרובה, כיתבו לעצמכם ברכה , והעמידו אותם בבית במקום שממנו תוכלו לראות אותם ולהנות מהם כול הזמן. אני עושה זאת מידי פעם .
אם אין אני לי מי לי?
לא מחכה שיביאו לי,
שיקנו לי...

שיקום יצירתי

אז הנה כמו שהבטחתי ברשומתי "דרך האמן" מאתמול, מעט על הספר של ג'וליה קמרון הנושא את השם הזה.
הספר של המחזאית, סופרת, תסריטאית ידועה בארה"ב, מציע מסלול של עבודה עצמאי ובקבוצה לצורך שיקום אמנותי ויצירתי. כך היא קוראת לזה שיקום. כול הפגיעות שנגרמו לנו בעבר בשוגג או במפגיע צריכות שיקום, וכול אחד ואחת אחראים על שיקום זה. הספר מיועד לכול אחד בלי יוצא מן הכלל שרוצה לשפר או לחדש את חיי היצירה שלו. הוא מורכב משנים עשר פרקים שהם שנים עשר שיעורים לעבודה, הכוללים סיפורים אישיים, ציטטות, מאמרים, ומשימות.
הספר הוא כמו מבט אישי אחורה בזמן להבנה עצמית. להבנת הסיבות לתקיעות היצירתית שלך ולהבנת התהליך שעברת מאז. הקריאה שלו מאפשרת לנו לחשוב עם עצמנו, מי באמת בחיינו היה והינו תומך ומפרגן ומי מקטין ופוגע בביטחון העצמי.
שני כלים חשובים מאוד לקחתי מהספר הזה בזמנו. (לפני כעשר שנים) .
1. כתיבת דפי בוקר,
2. בילוי אמן
אני חושבת שבזכות עצתה לכתיבת דפי בוקר מידי יום ביומו, אני עושה את מה שאני עושה היום. בזכותה גם קיים הבלוג שלי. לעיתים הרשומות שלי נראות לי כמו דפי בוקר. בהבדל אחד שאת דפי הבוקר שלך אתה לא אמור להראות לאף אחד ולי לא איכפת להראות.
אז מה הם דפי הבוקר לפי ג'וליה קמרון? והתשובה....אתה קם בבוקר וכותב שלושה עמודים בלי לחשוב , בלי לברור, בלי לשפוט, כמו כתיבה אוטומטית כזו. שלושה עמודים ולא פחות. ואם אין לך מה לכתוב אז פשוט תכתוב על שלושה עמודים שאין לך מה לכתוב. מה שזה עושה במשך הזמן זה בהירות. פתאום ברור לך מי אתה, מה אתה רוצה, על מה אתה חושב,לאן פניך מועדות.
הכתיבה של דפי הבוקר הופכת להיות כמו מדיטציה יחד עם טיהור ומירוק המחשבות והרגשות.
עליי זה עבד מצויין.
ומהו בילוי האמן? זה ממש כיף. אתה מחליט שאתה מבלה עם עצמך שעה או יותר בשבוע. רק עם עצמך לא עם אף אחד אחר בעולם. עושה משהו שעושה לך טוב ומרחיב לך את הנשמה. טיול, תירגול, צילום, שחיה , גלריה, מוזיאון, ...מה שאת/ה מחליט/ה
הכתיבה היא כמו טיהור ושפיכה החוצה והבילוי הוא התמלאות של המצברים, המשאבים הרעיונות. כמו קלט ופלט. .
גם זה עובד עליי מצויין. אני למשל אוהבת כמו שאתם יודעים לשבת בבתי קפה , להתבונן ולהאזין לאנשים. אני גם אוהבת לטייל בטבע וגם ברחובות העיר לראות, להביט , להסתכל ולצלם. הצילום זה משהו חדש אצלי וזה מאוד משמח אותי.
אולי הייתי מגיעה לכול הדברים הללו גם בלי הספר של ג'וליה קמרון, אך אין לי ספק שהספר שלה ומהמשימות שהיא מציעה זרזו את התהליך שלי והאיצו את המסע.
אז נסו ותהנו.

תנוחת העץ

תנוחת העץ היא אחת התנוחות ביוגה. לכאורה מאוד פשוטה וקלה לביצוע, למעשה לא כול כך קלה לביצוע ויש לה השפעה מצויינת על תחושת איזון ועל טונוס השרירים ברגליים.
אסאנה בסנסקריט פירושה תנוחה. וריקשא פירושה עץ. וריקשאסנה היא תנוחת העץ.
איך מבצעים אותה?
עומדים בתנוחת העמידה . רגל ימין עומדת חזק על הריצפה או האדמה ואילו את רגל שמאל מכופפים בברך ומניחים את העקב שלה בשורש ירך ימין, או כקונטרה על ירך ימין כשהבהונות פונות מטה.
התאזנו על רגל ימין, על ידי כך שתבחרו נקודה בגובה העיניים, מולכם, ותסתכלו עליה מבלי להזיז את המבט ומבלי למצמץ. (את כול תנוחות האיזון ביוגה יותר קל לבצע בעיניים פקוחות). לאחר שהתאזנתם הצמידו את כפות הידיים והרימו את הזרועות ישרות מעבר לראש.
הישארו למשך מספר שניות בתנוחה כאתם נושמים עמוק. לאחר מכן הורידו את הזרועות והפרידו את כפות הידיים, ישרו את רגל שמאל ועמדו שוב בתנוחת העמידה.
היפכו רגל ובצעו את אותו דבר עם רגל שמאל עומדת ורגל ימין כפופה לירך.
שהו במשך אותו זמן ששהיתם עם רגל ימין.
ההשפעות של התנוחה הם כאמור על טונוס השרירים, ועל תחושת איזון , שיווי משקל ויציבות.

דרך האמן

האם אנחנו כולנו אמנים חסומים? האם היכולת היצירתית טבועה בכול אחד מאיתנו ורק הוחנקה בשלב מסויים בחיינו?
אני בטוחה ויודעת מניסיוני האישי כי התשובות לשאלות הללו הן חיוביות.
מי לא צייר פעם ציור או כיור או פיסול או דבר אמנות אחר ולא קיבל משוב חיובי מן הסביבה הקרובה שלו?
מי לא קיבל שיפוטיות וביקורתיות?
בדרך כלל הביקורתיות והשיפוטיות לא נעשית ממקום רע אלא מן המקום הלא מקבל עד הסוף את עצמך קודם כול. הרי בסופו של דבר בגלל שאנחנו כול כך נשפטנו או לא קיבלנו תמיכה ואהבה ליצירותינו אז הפכנו לשופטים הכי גדולים של עצמנו, ושל אחרים, כמו הורינו ממש, או כמו הסביבה הקרובה שגם היא, כפי הנראה לא קיבלה פירגון. אז ככה זה עובר מדור לדור עד שזה נעצר בדור התומך והמפרגן, והמחזק, והנותן כבוד ליצירות שלך באשר הן.
מניסיוני כילדה יוצרת, אני זוכרת את עצמי ניגשת לאמא שלי ז"ל עם היצירות שלי, ומראה לו אותן כדי לקבל משוב, והיא לא ידעה לעשות זאת באופן משמח ומפרה. היא תמיד ראתה מה חסר ומה לא נכון . היא אף פעם לא אמרה לי: ווא איזה יופי! כמה מקסים מה שאת עושה!
אמא שלי לא עשתה את זה מתוך רוע או מתוך רצון לפגוע בי. היא פשוט לא ידעה אחרת. גם היא כאשה מוכשרת ויוצרת בתחומה, אף פעם לא קיבלה מאיש משוב חיובי אלא רק ביקורת על בזבוז זמן יקר בעשיה שאינה חשובה דיה.
ובגלל שגם אני הבנתי באופן לא מפורש אלא רק מהתגובות של הסביבה, שכול מה שאני עושה לא מספיק טוב ושלם, התחלתי לאבד את הביטחון העצמי בכוח היצירתיות שלי וביכולת שלי לבטא אותה באופן "שלם", כאילו שיש דבר כזה, והפסקתי לצייר וגם לעשות דברים אחרים, כי חשבתי לעצמי שאני לא אהיה מספיק טובה.
וכך בדיוק...נחסמת היצירתיות. כך נחסמת גם השמחה והרצון לפרוץ ולתת ביטוי למאוייך הכמוסים בצורה יצירתית.
אז כמובן שלא ניסיתי אפילו בבגרותי להירשם לאקדמיה לאמנות כלשהיא, כי אני לא מספיק טובה.
אין מה לדבר על בצלאל או משהו כזה כי מי יקבל אותי עם יכולת כול כך מוגבלת? ולכן , כפיצוי על כך שלא יכולתי להתקבל למשהו כזה, החלטתי ללמוד לתואר ראשון , תולדות האמנות, כי ככה אוכל להנות מעבודותיהם של יוצרים טובים ממני וגם להישאר בתחום האמנות באופן פסיבי.
זו הייתה טעות גדולה מצידי כמובן, אך אז, בצעירותי, זו הייתה ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל לאור היחס של הסביבה הקרובה.
את הטעות שעשתה אמי רבותיי, אני לא עשיתי. אני תיקנתי את המעוות בכך שכשביתי הבכורה באה אליי עם יצירות להראות לי, תמיד אמרתי לה כמה יפה היא עובדת, ואיזה יצירות נהדרות היא יוצרת. ולכן...תאמינו או לא , היא הייתה יכולה לשקול ברצינות להתקבל לבצלאל, והיא גם התקבלה בסופו של דבר, סיימה לימודיה שם, והיום היא אמנית בזכות עצמה. וכך גם היא נוהגת בבנה בכורה. היצירתיות שלו שופעת ומקבלת עידוד ללא תנאים.
מה שמעניין עוד בבית הספציפי של ילדותי היה כי גם אבי היה אמן חסום. אמנם צייר, וייצר כול חייו אך מעולם לא הצליח לשווק את עצמו ולכן היה מתוסכל. נושא השיווק של עצמך הוא נושא לא פשוט ואולי על כך אכתוב רשומה נפרדת.
למה אני מספרת לכם את כול זה ?
ראשית, כדי שלא תחזרו על השגיאות שלי , של הוריי, ושל הורים אחרים, וכמובן של הסביבה.
שנית, כי רציתי לספר קצת על ספרה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן" , שהוא ספר עבודה ותרגילים על איך לשקם את האמן והיצירתיות שבך.
על כך ברשומה הבאה.

טיול מהר עמשא לדוריג'את

טיול מהר עמשא לדוריג`את
פורסם ב-12 במרץ 2010, 18:56
השבוע חלף ואני בתוכו כמו במכונית דוהרת. לא הספקתי לכתוב הרבה מאוד דברים שחשבתי עליהם. אם זה היה יומני היקר, הייתי מתנצלת בפניו ואומרת לו, סליחה שלא הייתי פה, אבל הייתי בהרבה מקומות אחרים. או בקיצור חייתי.
ביום שישי שעבר טיילתי עם הקבוצה המטיילת, ביער יתיר, הר עמשא ועד הכפר דריג'את. האמת היא שלמרות טיוליי הרבים בארץ, באופן יחסי, בהר עמשא לא טיילתי עד כה. הכי קרוב שהייתי היה בסוסיא, בבית הכנסת, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים.
אז איפה הוא ההר הזה ומה יש בו?
הר עמשא, קיבל את שמו בעת החדשה והוא קרוי על שמו של עמשא בן יתר, שר צבאו של דוד המלך. ההר נמצא בהרי חברון, מדרום ליישוב עמשא, ו-13 ק"מ צפונית לערד. גובהו כ- 859 מ' מעל פני הים, ומהפסגה שלו ניתן להשקיף על דרום מדבר יהודה, ועל בקעת ערד. מצפון לו הר הנגב . הוא נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית תמר. ומסביבו שמורת טבע "הר עמשא".
מה שמיוחד בהליכה בהר הזה, הוא העובדה שהולכים לאורך הדרך הרומית הקדומה שעברה מירושלים לאילת . הדרך הרומית בת 2,000 שנה, והקטע נקרא "מעלה דרגות".
מאחר ועל ההר נפגשים מספר סוגי אקלים, הים התיכוני מצפון, והמדברי ממזרח, והערבתי מדרום, ולכן יש בו המון סוגי צמחיה.
היה כיף לראות שם את כול הפריחה המדהימה והטיול התקיים רגע לפני פרוץ החמסינים האחרונים שבאו עלינו.
איך מגיעים?
בצומת תל ערד פונים צפונה על כביש 316 ועולים לכיוון ישובי מזרח הר חברון והר עמשא, לאחר נסיעה קצרה של כעשר דקות פונים שמאלה, מחנים בכניסה לקיבוץ. יש שביל הליכה מסומן בשחור וגם סימון של שביל ישראל.
הלכנו כארבעה וחצי ק"מ, במגמת ירידה .עד שרואים את המחצבה של דרגות בצד ימין. שם השביל מתפצל והשביל השחור ממשיך אל החלק הצפוני של הכפר של הפלחים דוריג'את.
מה שהיה נחמד בטיול הזה הוא באמת ההליכה על הדרך הזאת המשובצת באבנים עוד מהתקופה הרומית, הפריחות הרבות שמעטרות את השביל וההר כולו למעשה, הצבעוניות של הפרחים על האדמה הלבנה המאובקת מהמחצבה הקרובה, נראים כמו פנינים שמקשטים את המקום.
בכפר דוריג'את , שזהו כפר בדואי בעינינו אך לא בעיניהם של הגרים בו. הם רואים את עצמם כפלחים, ולא כבדואים ויש להם מורשת מכובדת וארוכת ימים, או לפחות כך הם בנו לעצמם. בכפר קיבל את פנינו ג'אבר שהסביר במהירות הבזק על המערה שבא גר סב סבו ואביו , הוא שיפץ אותה והפך אותה לקרדום לחפור בו. שם הוא מארח קבוצות , מספר את תולדות המשפחה, מכבד בפיתה , בתה ובקפה, וממהר לקבוצה הבאה.
הכפר עצמו לא חוקי ולא מאושר על ידי השלטונות עדיין, אך הם בנו שם בתים לתפארה והוא בסך הכול מקום מאוד ציורי ומטופח באופן יחסי ליישובי הבדואים האחרים.
והנה מספר תמונות מהטיול ומהכפר

שקט מצלמים

נו , מה אני יכולה כבר לחדש לכם? אתם כבר יודעים אפילו באילו ימים אני מבלה באיזה חבל ארץ.
אז ביום ראשון וביום שני אני במושב. וזה די מורכב. הגעתי באוטובוס וברכבת, מסע של שלוש שעות מביתי. ואני באה גם לסייע וגם להיות קצת יצירתית בין לבין. ביום הראשון הלכתי להביא את הילדון בן הארבע מהגן. הוא הולך לגן אנתרופוסופי היחיד מסוגו בסביבת מגוריו. הוא פורח שם. הם יוצאים המון לבלות בטבע וכך אהבת הטבע שהיא "בילד אין", מההורים, הולכת ומתחזקת בסיורים הרגליים שהם עושים בקרבת מקום. הוא מכיר כבר את כול השבילים, הפרחים, הציפורים וקיני הנמלים באיזור. הצעתי לקחת את המצלמה שלו איתי, וגם את שלי כמובן, התקבלה בברכה. אם חוזרים כבר ברגל לאט לאט, אז כדאי גם לראות, להתבונן ולצלם , כך חשבתי.
ליום הולדת ארבע, שחל לפני כחודש וחצי הוא ביקש מצלמה. ומאז הוא מצלם כול מה שבא לו לצלם. הוא מאוד שמח לקראתי, קפץ עליי תוך ציון שמי, סבתא ..., וכשאמרתי לו שיש לי רעיון עבור שנינו הוא מאוד שמח. מה הרעיון שאל?
הבאתי איתי את המצלמה שלך וגם את שלי. אנחנו נחזור הבייתה ונתבונן בכול מה שבדרך. וכל מה שתחשוב שהוא מיוחד, צבעוני, יוצא דופן או שסתם תרצה לצלם אותו, אתה תציע ושנינו נצלם. מה אתה אומר? הוא מאוד מאוד שמח.
אתה תציע לי ואני אציע לך. בסדר? עשיתי איתו הסכם.
בסדר , יאללה בואי נלך.
בהתחלה הוא נתן לי את ידו הקטנה אבל בהמשך מרוב התלהבות לצלם ברחה לה היד מידי ,( בצדק), אני רק שמרתי והסבתי את תשומת ליבו והוא צילם. הנה הוא אמר לי , יש פה קן נמלים שאפשר לצלם. מעולם לא עלה על דעתי לצלם קן נמלים. וגם בוגנביליה מאוד יפה הוא הוסיף, וגם פרח וגם בית וגם כלב וגם את שדרת הדקלים. הוא צילם וגם אני צילמתי בדיוק אותו דבר אחריו.

את התמונות שלי , או את חלקן לפחות, ניתן לראות פה, אך את שלו, עדיין לא. זה על המצלמה שלו ואראה לכם אותם כאשר אימו תעלה את הצילומים מהמצלמה שלו למחשב ותשלח לי.
ראיתם כבר ילד בן ארבע שאוהב לצלם? זה מתוק כול כך. כשסבא שלו ראה אותו מצלם הוא עמד משתאה, אבל המצלמה נקנתה על ידי הסבא השני. הסבא המשתאה קנה טרמפולינה ליום ההולדת , והסבתא היא אני, התבקשה לקנות טייפ לדיסקים ולמוסיקה , עם אפשרות לחבר חיבורים נוספים, כי הילדון מאזין למוסיקה שהיא האהבה הגדולה שלו. אז אי אפשר להגיד שהקטן לא יודע מה הוא רוצה.
אבל כשהוא יהיה גדול הוא אומר בשמחה, הוא יהיה נהג שופל. "כי אני כול כך מתרגש כשאני רואה מכוניות גדולות, משאיות וטרקטורים"
אטלס הוא סוג של טרקטור. ידעתם? אני לא ידעתי . חשבתי שזו דמות מהמיתולוגיה היוונית..

גרייני- המוצר המוגמר

זהו. סיימתי לסרוג את ריבוע הגרייני שלי.
התעייפתי כאשר הגעתי לגודל של מטר מרובע או קצת יותר.
זה הריבוע הכי גדול שלי עד היום. המון עבודה. הלכו לי העיניים הצוואר והגב.
הדבקתי את זה לשמיכת פליז בצבע תכלת ונתתי מתנה לבת שלי . היא מאוד אהבה את זה.
ואתם ?