דרך האמן

האם אנחנו כולנו אמנים חסומים? האם היכולת היצירתית טבועה בכול אחד מאיתנו ורק הוחנקה בשלב מסויים בחיינו?
אני בטוחה ויודעת מניסיוני האישי כי התשובות לשאלות הללו הן חיוביות.
מי לא צייר פעם ציור או כיור או פיסול או דבר אמנות אחר ולא קיבל משוב חיובי מן הסביבה הקרובה שלו?
מי לא קיבל שיפוטיות וביקורתיות?
בדרך כלל הביקורתיות והשיפוטיות לא נעשית ממקום רע אלא מן המקום הלא מקבל עד הסוף את עצמך קודם כול. הרי בסופו של דבר בגלל שאנחנו כול כך נשפטנו או לא קיבלנו תמיכה ואהבה ליצירותינו אז הפכנו לשופטים הכי גדולים של עצמנו, ושל אחרים, כמו הורינו ממש, או כמו הסביבה הקרובה שגם היא, כפי הנראה לא קיבלה פירגון. אז ככה זה עובר מדור לדור עד שזה נעצר בדור התומך והמפרגן, והמחזק, והנותן כבוד ליצירות שלך באשר הן.
מניסיוני כילדה יוצרת, אני זוכרת את עצמי ניגשת לאמא שלי ז"ל עם היצירות שלי, ומראה לו אותן כדי לקבל משוב, והיא לא ידעה לעשות זאת באופן משמח ומפרה. היא תמיד ראתה מה חסר ומה לא נכון . היא אף פעם לא אמרה לי: ווא איזה יופי! כמה מקסים מה שאת עושה!
אמא שלי לא עשתה את זה מתוך רוע או מתוך רצון לפגוע בי. היא פשוט לא ידעה אחרת. גם היא כאשה מוכשרת ויוצרת בתחומה, אף פעם לא קיבלה מאיש משוב חיובי אלא רק ביקורת על בזבוז זמן יקר בעשיה שאינה חשובה דיה.
ובגלל שגם אני הבנתי באופן לא מפורש אלא רק מהתגובות של הסביבה, שכול מה שאני עושה לא מספיק טוב ושלם, התחלתי לאבד את הביטחון העצמי בכוח היצירתיות שלי וביכולת שלי לבטא אותה באופן "שלם", כאילו שיש דבר כזה, והפסקתי לצייר וגם לעשות דברים אחרים, כי חשבתי לעצמי שאני לא אהיה מספיק טובה.
וכך בדיוק...נחסמת היצירתיות. כך נחסמת גם השמחה והרצון לפרוץ ולתת ביטוי למאוייך הכמוסים בצורה יצירתית.
אז כמובן שלא ניסיתי אפילו בבגרותי להירשם לאקדמיה לאמנות כלשהיא, כי אני לא מספיק טובה.
אין מה לדבר על בצלאל או משהו כזה כי מי יקבל אותי עם יכולת כול כך מוגבלת? ולכן , כפיצוי על כך שלא יכולתי להתקבל למשהו כזה, החלטתי ללמוד לתואר ראשון , תולדות האמנות, כי ככה אוכל להנות מעבודותיהם של יוצרים טובים ממני וגם להישאר בתחום האמנות באופן פסיבי.
זו הייתה טעות גדולה מצידי כמובן, אך אז, בצעירותי, זו הייתה ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל לאור היחס של הסביבה הקרובה.
את הטעות שעשתה אמי רבותיי, אני לא עשיתי. אני תיקנתי את המעוות בכך שכשביתי הבכורה באה אליי עם יצירות להראות לי, תמיד אמרתי לה כמה יפה היא עובדת, ואיזה יצירות נהדרות היא יוצרת. ולכן...תאמינו או לא , היא הייתה יכולה לשקול ברצינות להתקבל לבצלאל, והיא גם התקבלה בסופו של דבר, סיימה לימודיה שם, והיום היא אמנית בזכות עצמה. וכך גם היא נוהגת בבנה בכורה. היצירתיות שלו שופעת ומקבלת עידוד ללא תנאים.
מה שמעניין עוד בבית הספציפי של ילדותי היה כי גם אבי היה אמן חסום. אמנם צייר, וייצר כול חייו אך מעולם לא הצליח לשווק את עצמו ולכן היה מתוסכל. נושא השיווק של עצמך הוא נושא לא פשוט ואולי על כך אכתוב רשומה נפרדת.
למה אני מספרת לכם את כול זה ?
ראשית, כדי שלא תחזרו על השגיאות שלי , של הוריי, ושל הורים אחרים, וכמובן של הסביבה.
שנית, כי רציתי לספר קצת על ספרה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן" , שהוא ספר עבודה ותרגילים על איך לשקם את האמן והיצירתיות שבך.
על כך ברשומה הבאה.