האמת היא שאני מתלבטת ולמרות שאני כבר כותבת , אני לא יודעת על איזה נושא אכתוב עכשיו. יש שני נושאים על הפרק, ונראה, בסגנון הכתיבה האינטואיטיבית איזה מהם יקפוץ לי ראשון. אז אני לא מסירה את הידיים מהמקלדת ואני ממשיכה לתקתק ונראה מה יצא.
הנושאים האפשריים הם : יוגה של הלב, או אי-היצמדות. שני הנושאים נוגעים בי מאוד כרגע, ואני לא יודעת עדיין מי נוגע בי יותר. אז מי קופץ לו?
אני עוצמת לרגע את העיניים, מוציאה אוויר שלוש פעמים ורואה את הנושא שלי: אי -היצמדות. עשיתי את תרגיל המאזניים בעיני רוחי, והכף של אי-ההיצמדות ירדה ממש למטה. אז זה הנושא. אז בואו נראה למה? מה היה לי שם?
בשנה האחרונה אני עוברת איזה שהוא תהליך של פרידה מכול מה שאני מכירה ומכול מה שיש לי. נפרדתי קודם כול ממקום עבודתי. וזה לא היה קל. זה היה קשה מאוד אפילו. אבל זה לא היה קורה, אם לא הייתי נפרדת מהבריאות הפיזית הטובה שלי. "בזכות" המחלה, הייתה לי אפשרות לעשות שינוי גדול בחיי. כאילו אלוהים דחף אותי לשם. לא היה לי אומץ לעזוב את האוניברסיטה, שהוא מקום כול כך טוב לעבוד בו, כול כך מתגמל ומאפשר, לולא חליתי. אבל המחלה באה לי כי נפשי קצה בעבודתי ההיא, ובאופן התנהלותם של ממוניי, של הקולגות שלי ושל אחרים במוסד היוקרתי ההוא, והנפש שלי חיפשה מפלט, בכול דרך, העיקר שלא אהיה שם יותר. והיא מצאה. וגם זה לא היה קל. ועדיין לא קל. המחלה. אבל אני מתמודדת בגבורה ובאופטימיות רבה, ומודה לאלוהים כי התאפשר לי לחיות גם אחרת. זו הייתה שנה של חשבון נפש, והתאוששות, והבראה, ויצירה, והתחלת מחשבות על מה יהיה הלאה, ואיך יהיה. אני הרי לא זקנה, ויש לפניי עוד שנים טובות שאני יכולה לעבוד בהן. אז צריך למצוא את הכיוון המתאים לי ביותר, את הכיוון שהלב הכי שמח איתו, ושהנפש תרגיש כי היא ממלאת את ייעודה בעולם הזה.
תוך כדי תהליך הפרישה, בד בבד, סיימתי קשר ארוך שנים עם בן זוג, קשר שהיה קשה מנשוא בשנתיים האחרונות, וכבר שאב אותי כלפי מטה. לא ארחיב על זאת עכשיו. נושא גדול ומורכב. אבל הקוסמוס הפגיש אותי מיד, עם בן זוגי הנוכחי. איש עדין ונעים הליכות, שמוציא ממני המון אהבה ושקט ורוגע.
מספר חודשים אחרי שפרשתי, מכוניתי היקרה, ששרתה אותי נהדר בעשר השנים האחרונות, שבקה חיים. טוב נסעתי כמעט 300,000 ק"מ, איתה. היא הייתה חדשה, ומעניין כשקניתי אותה חשבתי שאסע איתה עד שתמות. וכך היה. זו הייתה כמו נבואה שהגשימה את עצמה. והיא מתה. שבקה. ולא הצלחתי במשך חודשים ארוכים אפילו למכור אותה. עד לא מזמן. בסכום פעוט. ומאז לא קניתי מכונית חדשה. אני אסתדר לי בלי. כך אני מנסה. הזוגי אמנם נותן לי את מכוניתו, אבל אין מכונית על שמי היום. אין לי אישית מכונית. וזה בשבילי כמו לומר, התנועה שלך מהיום יותר מוגבלת. היא אחרת. את כבר לא נכנסת לאוטו ונוסעת בכול רגע שרק קופץ לך צורך כזה. את שוקלת.
אז נפרדתי גם מהמכונית.
וחיי הפכו להיות יותר מעוגני בית מצד אחד, אבל יחד עם זאת גם נסעתי ארבע פעמים בשנה שעברה לחו"ל. לטיולים ארוכים וגם קצרים. החל מלונדון, והונגריה וכלה במרוקו ואמריקה. זה מה שהתאפשר לי בגלל אי-ההיצמדות שלי לכסף שלי, לעבודה שלי, לבן זוג שלי, למחלה שלי (נסעתי למרות שהייתי צריכה להיות במעקב רפואי , בדיקות דם תכופות וכו...והיה מוצלח מאוד) ואז , בנוסף לעבודת היוגה, הפיזית והרוחנית התחיל איזה שהוא תהליך של פרידה מחפצים, מתלות באמצעי התקשורת, מעיתונים. אני הייתי אשת יחסי -ציבור, והתקשורת שלי עם העולם , הייתה באמצעות עיתונים, חדשות, והרבה מפגשים וזה היה מאוד מהותי לי. אז קודם כול התנתקתי מהכבלים, ואחר כך הוצאתי לגמרי את הטלויזיה מהבית. וזה לא שאין לי תקשורת עם העולם עכשיו, אבל היא אחרת, הרבה פחות אובססיבית, ואני לא נותנת לה להשתלט עליי.
התהליך הזה , של אי-היצמדות, הוא בעיצומו אצלי כרגע. ואמשיך לדבר עליו ברשומה הבאה או באחרת. נראה מה ילד יום.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה