יום שבת, 24 באפריל 2010

הרפס, בריאות, מחלה וההכרה שלנו

אתמול כשפגשתי את חברתי ואת בעלה ורציתי לנשק אותה כהרגלי, היא הושיטה לי את הלחי שלה לנשיקה בזהירות ואמרה:
" אני לא רוצה שתידבקי מההרפס שלי" (שהתחיל לה על השפתיים). אני מכירה אותה כבר הרבה שנים ולעולם לא ראיתי הרפס על שפתיה ולא שמעתי אותה אומרת מה שהיא אמרה בהמשך. היא ובעלה אנשים מאוד רציונליים והם לא ראו עד לא מזמן קשר בין גוף לנפש ולהכרה. בינתיים הוא עבר ניתוח לב פתוח והיא חלתה בסרטן השד וכפי הנראה גישות לחיים ותפיסות משתנות בעקבות אירועים דרמתיים כאלה.
הרפס לכאורה הוא דבר קטן ושולי. למי אין? מי לא נושא בגופו את הוירוס הזה? אבל מתי הוא מתעורר ובא לידי ביטוי בצורה של פצע מכוער על השפתיים או במקומות אחרים?
לשאלתי מה קרה? אמרה החברה שלי באנגלית כי זו שפת האם של בעלה, " I was up set ומיד בעקבות כך זה יצא לי". מה משמעו של הביטוי הזה ? פירושו המילולי הוא : הייתי בבלבול, הייתי במצוקה נפשית, כעסתי על משהו או על מישהו. ואז ....המערכת החיסונית שלי שנחלשה, או שהייתה כבר חלשה, ישר קלטה את זה וגם הוירוס קלט , ושניהם התחילו להתמודד עם זה בדרכם.
מעניין לא? אני חושבת שזה מאוד מעניין.
כול זה רק מראה שכמה שאנחנו לא מאמינים ולא רואים את הקשר בין הגוף והנפש וההכרה ,הוא קיים ולא ניתן להכחישו.
ולמה אני מספרת לכם את הדבר המוזר הזה?
כי אני רוצה להמשיך ולספר לכם מה אומר ידידי היקר "סת" , בספר של ג'יין רוברטס , "מסרים ממימד אחר" על בריאות ומחלה. הוא אומר גם איך אפשר לשמור על בריאות טובה. איך ניתן להבריא ממחלה? ומה הקשר בדיוק בין מצב ההכרה שלנו למחלה?
בפרק הדן בנושא הוא מביא דוגמא מאוד מפורטת של בחורה צעירה בשנות ה-30 לחייה, השכנה של ג'יין ורוב בעלה, שמתה בגיל מאוד צעיר למרות שהוא וג'יין הזהירו אותה שנתיים קודם והראו לה את הקשר שנוצר בהכרתה בין מחלה ובין התנהגותה כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה.
ואני מזכירה: ההנחה היסודית של סת היא כי אנחנו יוצרים את המציאות שלנו כהעתק וכהשלכה של התפיסות שלנו.
בישיבות התקשור עבור הבחורה הנזכרת אמר לה סת: " את חייבת לבדוק את התמונות שאת מציירת בדמיונך, משום שאת מתירה לדמיונך להתפרע. ...אם תבדקי את סביבתך ואת תנאי חייך , ....תראי שכול אלה בכול זמן נתון הם תוצאה ישירה של הציפיות הפנימיות שלך."
"אם את מדמיינת נסיבות חיים קשות, בריאות לקוייה או בדידות מייאשת, הן תתגשמנה מאליהן. אם את רוצה בבריאות טובה את חייבת לדמיין אותה באותה חדות וחיוניות שאת מדמיינת את היפוכה. "
זה נכון לגבי כול אחד מאיתנו, ללא קשר לתוכנו של המצב הפסיכולוגי הפנימי. המצב הפסיכולוגי הפנימי מושלך החוצה ומתממש במציאות הפיסית.
והוא מוסיף ואומר כי : התייחסות של שלילה, אי-אמון, פחד, או זלזול כלפי אחרים, עובדים לרעת העצמיות. והכי מעניין בעיניי זה מה שהוא אומר על טלפתיה: " טלפתיה עובדת ללא הרף. אם את ממשיכה לצפות מאדם אחר להתנהג בצורה מסויימת, הרי שאת שולחת לו ללא הרף רמזים המורים לו להתנהג כך. כול אדם מגיב לסוגסטיות. ובהתאם לתנאים המסויימים המתקיימים באותו זמן, יפעל אדם במידה זו או אחרת בהתאם לסוגסטיות המכריעות שהוא מקבל. גם מבחוץ וגם מעצמו.
עלינו ללמוד למחוק מחשבה או תמונה שלילית , על ידי כך שנציב במקומה את הניגוד החיובי שלה.
אם את/ה חושב/ת שיש לך כאב ראש, ואת לא מציב/ה במקומה סוגסטיה חיובית, את יוצר/ת אוטומטית בגוף הצעה ליצור תנאים אשר ימשיכו את הכאב.
*אולי אכתוב עוד על סת ועל הרעיונות שלו בהמשך.

יום שישי, 16 באפריל 2010

תודה , תודה, תודה








קמתי בבוקר עם הרגשה שמה שהכי חשוב בחיים בסופו של דבר , זה האנשים שאתה אוהב.
המשפחה שלך בעיקר. הילדים והצאצאים . וגם המשפחה המורחבת , אחים ואחיות. גם אם לא עם כולם מחוברים בוריד.
גם החברים הטובים ( אם יש כאלה...)חשובים אך הם לא תמיד זמינים במידה המספקת.
אני מודה לאל שיש לי משפחה , שגם אם אני מרגישה לעיתים בודדה אני יודעת שבהרמת טלפון אחד התחושה הזו יכולה להתפוגג.
ראשית אני רוצה להודות לאל על כול מה שיש לי ועל כול מה שאני לוקחת לעיתים כברור מאליו. שום דבר לא ברור מאליו.
אז תודה , תודה, תודה , תודה ועוד הרבה מאוד תודות.
היצור שהכי משמח אותי בימים אלה במשפחה הוא י. המתוק הזה שאביא אותו כאן רק במעט ולא בפוקוס רב (מסיבות מובנות....)
ילד קטן עם אהבה למכוניות ומכונות גדולות. לא ברור לי איך הקטנים האלה יודעים מיום שהם נולדים כמעט , שמכוניות זה לבנים. הוא לא מפסיק לבקש ולשחק עם מכוניות גם אם יש לו המון......ההורים מוציאים מידי פעם ונותנים לילדים אחרים כדי שיהיה מקום.
אבל הוא לא מוותר על עוד. ורק לפני מספר ימים פתח עבורי את קטלוג המכוניות של Bruder על מנת להראות לי מה חסר לו משם, (לא הרבה) ועל מנת שאשלים עבורו את החסר. ואתם חושבים שלא עשיתי זאת? אז כן , יש לו עכשיו עוד משאית אדומה של מרצדס. אבל אני לא הקניינית הראשית בעניין הזה, מי שקונה הכי הרבה מכוניות גדולות זה סבא י. אני יודעת שזה לא חינוכי לקנות לילד כול כך הרבה ובכול זאת זה משמח כול כך, גם את הקונה וגם את המקבל.
וכדי להדגים את האהבה הגדולה לתנועה, לכלי רכב, למכונות ענקיות אביא מספר תמונות.
על הקיר מדבקה של האמא שלו מתוך האתר שלה WWW.homesick.co.il ובה מסלול מכוניות .
על הריצפה שטיח ועליו עיר וכבישים עליהם ניתן להסיע את המכוניות.
ובפינת החדר הקטן, עומד לו הקטנטן עם החניון שלו.

סיזיפוס





ואני עדיין בשלי. ממשיכה לחשוב על הא ועל דא.
אתמול אמרתי לאחת מתלמידותיי שאני עוסקת בעבודה מאוד מסויימת בימים אלה שמחזקת אצלי את התחושה של האבסורד שבעשיה הזו .גם אם אני נהנית ממנה היא עדיין עבודה סיזיפית . זה הזכיר לי את ספרו של הסופר הצרפתי אלבר קאמי , "המיתוס של סיזיפוס". שבו הוא מדבר על האבסורד שבקיום בעולם המודרני. הוא מאוד מקצין את הדברים לטעמי , כי הוא מדבר על הרעיון למשל, שמי אמר שיותר טוב לחיות מאשר להתאבד?. אך לי חלילה וחס אין מחשבות כאלה בכלל.
ובכול זאת אני רואה לעיתים את האבסורד שבקיום. את השעבוד שלנו לעשיה, להצלחה, להכרה, לתחרותיות, להשגת יותר ויותר רכוש. גם אני שם וגם אני רוצה יותר לעיתים אך יחד עם זאת אני יודעת שיותר זה לפעמים פחות. או כמו שאומרים באנגלית : Less is more
יותר דורש מאיתנו הרבה יותר אנרגיה כדי לשמור על זה. יותר כסף כדי לבטח את זה.יותר דאגות כדי להגדיל את זה. ומה עוד לקנות שאין לי והייתי רוצה. מין שיעבוד לחומר. יחד עם זאת ברור לי שיש דברים שהיום , בעידן המודרני לא ניתן לחיות בלעדיהם.
ולמה נזכרתי בסיזיפוס פתאום? אז לא פתאום. אני כותבת את הרשומות שלי באופן די אסוציאטיבי. ולעיתים נושא אחד נובע מן האחר וכך הלאה. לעיתים אין קשר בין הנושאים אך הם כולם נובעים מתוכי ומהעיסוק שלי בהם בזמן הכתיבה.
אז אתמול כתבתי רשומה בנושא "עבודה סיזיפית", ודיברתי על העבודה האמנותית שאני עוסקת בה. התפלאתי שאף אחד לא הגיב בתגובות ואמר : מה הקשר בין סיזיפיות ואמנות? הרי אמנות צריכה להיות ביטוי של יצירתיות. של הבאת משהו חדש . אז איך משהו חדש עם אמירה חדשה יכול להיות סיזיפי?
אז אני אומר לכם.
מסתבר שגם בעבודה אמנותית המביאה חידוש יש קטעים של ביצוע סיזיפי. וכמה שאדם רוצה רק לחדש , ברגע שהוא מעלה את רעיונותיו באותם חומרים ובאותן טכניקות של עבודה , גם אם הקומפוזיציות שונות האחת מחברתה, יש עדיין משהו סיזיפי.
מי היה סיזיפוס שעליו אני מדברת פתאום? ושכולנו משתמשים בביטוי ואולי לא יודעים את מקורו?
סיזיפוס היה אל הרוחות במיתולוגיה היוונית. הוא היה מאוד ערמומי ורשע ונהג לתקוף את כול המטיילים בדרכים ולרצוח אותם. האל זאוס, בכבודו ובעצמו, העניש אותו בעונש חמור ביותר. הוא היה צריך להיות כול הזמן בממלכת המתים ושם לגלגל אבן ענקית מלמטה אל פסגת ההר. אך האבן חזרה והתגלגלה מהפסגה והוא היה צריך להמשיך ולהעלות אותה בכול פעם מחדש.
מכאן, המושג "עבודה סיזיפית".והכוונה לעבודה מפרכת וקשה ולעיתים ללא תכלית.
והנה שתי תמונות מן האמנות עם דמותו של סיזיפוס. האחת מהאסכולה של ג'ריקו והשניה של טיציאן שצויירה בשנת 1549

יום חמישי, 15 באפריל 2010

הזן של העשיה

זוכרים את הרשומה שלי מאתמול שנושאה "עבודה סיזיפית"? סיפרתי שם על התשוקה שיש לי לחזור לעבודתי היצירתית. על הסבל הפיסיי שנגרם לי בעקבותיה אך גם על הלהט שמוביל אותי בחזרה אליה. אני לא יודעת מה תהיינה התוצאות. אין לי מושג אם מה שאני עושה יפה או מעניין מבחינה אמנותית. אין לי מושג אם אני מביאה פה משהו חדש לגמרי אבל אני נהנית מהעשיה עצמה. הריכוז בעשיה שלי והמיקוד בה לא מאפשר למוח שלי לנדוד למקומות לא נעימים, לא מאפשר לי לחשוב על כך שאני לבד עם עצמי, שאין כרגע אהבה בחיי, שהילדים שלי מפוזרים כול אחד בעיר אחרת. המיקוד בעשיה ובמקרה הזה, ביצירה מהווה גם איזו שהיא סובלימציה והתמרה של רגשות אחרים שיכולים לצאת בתחום האמנותי.
ולמה אני מספרת לכם את כול זה? פשוט מאוד.
בגלל שרגע אחרי שסיימתי לעבוד, וזה היה די מאוחר אתמול בלילה, פתחתי את מה שחיכה לי בתיבת הדואר שלי, ושם הייתה רשומה של ליאו באבוטה, בבלוג שלו ,הרגלי זן", שחיכתה לי שאקרא אותה. וקראתי . והפלא ופלא היא בדיוק נפלה לי בזמן, כי היא בדיוק דיברה על איך שהרגשתי, הזן של העשיה, והיא דיברה בשבח העשיה הממוקדת.
והנה אני מביאה פה תרגום כמעט מלא של הרשומה כי היא כול כך מדברת אליי, ואולי תמצאו בה גם אתם עניין.
ביטוי זן אומר כך: לפני ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. אחרי ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. " זו כול תורת הזן על רגל אחת.
"בכאוס של העולם המודרני יש יופי בעשיה הפשוטה. אנחנו מוצפים באימיילים, בשיחות, בחדשות, במאורעות, בדרישות..
המוח שלנו הופך למבול של מחשבות על העבר, דאגות לעתיד, בהסחות דעת המושכות אותנו לכול הכיוונים. אך כול זה נעלם כאשר אנחנו מתמקדים בעשיה אחת בלבד.
זה לא משנה ולא חשוב מהי העשיה: ישיבה, הליכה, כתיבה, קריאה, אכילה, רחיצה, שיחה, משחק....על ידי הריכוז בעשיה אנחנו משתחררים מהדאגות ומהחרדות שלנו, מהקנאה, מהכעסים, מצער ומהסחות דעת.
יש משהו עמוק בפשטות הזו. ועוד ביטוי זן: " כשאתה אוכל תאכל. כשאתה הולך לך.
אתה נמצא באמצע יום העבודה שלך ואתה לכוד בסופת מחשבות, רגשות, פגישות, מטלות....עצור! התחל לנשום! תן להכול להתפוגג. ועכשיו התרכז בעשיה של דבר אחד בלבד. תבחר בדבר אחד ונקה את הראש מיתר הדברים.
התנתק מהאינטרנט, הפסק לקרוא...(בעוד כמה שורות) . תן למחשבות להתפוגג. הן תחזורנה , אך שים לב אליהן בעדינות ואחר כך שחרר אותן. חזור לעשיה שבה החלטת להתרכז.
אם אתה מדיח כלים עשה זאת לאט וחוש את כול קשת הרגשות הקשורים לעשייה זו.
אם אתה אוכל פרי, טעם אותו וחוש את הטקסטורות שלו, הייה מודע לתיאבון שלך או לחוסר התיאבון.
אם אתה כותב משהו הבא את ליבך לנכתב. הפוך לכתיבה עצמה.
פשוט עשה. העולם הופך להיות עבורך להסחות דעת חסרות משמעות. זה רק את/ה והעשיה שלך.ואתה מבין שזה מה שחשוב . בזה נמצא הכול.
שונוריו סוזוקי אמר: "זן אינו סוג של התרגשות אלא ריכוז בשגרה היום יומית."

עבודה סיזיפית

גיליתי שיש לי עוד התמכרות.
התמכרות ליצירה. או לסוג היצירה שאני עוסקת בו בימים אלה. זוכרים שאמרתי לכם באחת הרשומות שלי של החודש האחרון כי אני עובדת על יצירות "סודיות" אותן ארצה להציג איפה שהוא בבוא הזמן? אז זהו שאני מתה על זה למרות שזו עבודה קשה מאוד מאוד.
השארתי את ההתחלה של היצירה הבאה (עשיתי כבר שלוש מאוד גדולות וזו הרביעית..) על הריצפה בדירה שלי , ונסעתי לתל אביב, אבל מיהרתי לחזור היום מתל אביב, לא כדי לעשות משהו יוצא דופן, לא כדי לפגוש מאהב או חבר או משהו כזה, אלא פשוט כדי להמשיך לעבוד.
אבל מה? זו עבודה ממש ממש קשה כמו שכבר אמרתי קודם.
אני יוצרת עם בדים צורות אבסרקטיות על הריצפה . אי אפשר להניח את זה על שולחן כי זה גדול מידי, אי אפשר לעבוד על זה על שולחן כי זה מתפרק ולכן אני חייבת לעבוד על הריצפה.
ממש מזל שאני מורה ליוגה ושאני יכולה לשבת הרבה זמן יחסית בישיבה מזרחית ובישיבה יפנית. ובכול זאת זה קשה לי.
אני צריכה לעשות הכול מגובה אפס, להתכופף המון ולנוע מסביב מסביב כדי להגיע לכול מקום. האמינו לי, אף אחד לא היה מסכים לעשות זאת עבורי. ובכול זאת....אני נהנית. זה הולך לאט, אבל יש לי כנראה סבלנות מברזל או שאני סתם מזוכיסטית.
את הרשומה הזו אני כותבת בהפסקה בין חיבור לחיבור, כאשר כואבות לי כבר הרגליים, הגב והברכיים ואני לא יכולה יותר לכרוע על הריצפה אז אני קמה לי לשבת באופן תרבותי , על כסא וליד שולחן.
זהו.
הייתי חייבת לשתף. כי אני מרגישה שאני עושה עבודה סיזיפית שמי יודע מה יהיה בסופה. אך אני נהנית .
בינתיים......

יום שני, 12 באפריל 2010

אני ואתם כעץ השדה




היום אני מרגישה איזה חוסר שקט שמלווה אותי עם ותוך כדי כול פעילויותיי.
יש לי מין תחושה שאני מפזרת אנרגיה לכול עבר. גם אנרגיה גופנית, גם נפשית וגם כלכלית. אולי זה קשור לכך שיש לי שתי דירות להחזיק ואני לא מרגישה שאני לא פה ולא שם במלוא מובן המילה. אמנם רוב הזמן הדילוגים האלה ממלאים אותי באנרגיה ובתחושת חיות אך לעיתים הם ממש מעייפים אותי.
אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות משהו שהוא עמוק ושיש לו שורשים. אני כול הזמן מרפרפת מעל החיים , כמו פרפר, לוקחת קצת צוף מפה קצת צוף משם ובסוף יוצרת את חיי. חיי אכן נראים לעיתים כמו דבש, כך חברים שלי חושבים וכך גם אחיותיי, אך לא תמיד זה נכון להרגשתי.
אז מה קרה לי היום?
לא יודעת.
באתי לדירה הזאת לנקות אותה , לבדוק מה יש במקרר, מה חסר ומה כבר צריך לזרוק. שילמתי בטלפון מספר חשבונות כי אני לא אוהבת לעשות הוראות קבע וגם לא לעמוד בתור בבנק הדואר. אז בכול פעם אני מקדישה לזה זמן מן הבית הזה, ומן הבית הזה.
הייתי בבנק. וראיתי שמצבי לא אי אי. שתי דירות . מה רציתי? ראיתי שכול התשלומים שלי הם על התחזוקה הזאת והזאת, קצת לילדים ואולי לא קצת , וכולום לדברים אחרים. אז אצטרך לעשות חושבים עוד מעט ולהחליט מה אני עושה , איפה אני משתקעת. האם בעיר הגדולה עם הדירה הישנה במקום הסואן? או בעיר הקטנה , עם הדירה החדשה יחסית במקום שקט יחסית?
הכול אצלי קצוות. אי אפשר לי קצת באמצע? משהו בין ישן וחדש? משהו בין סואן לשקט? משהו בין הוצאת כסף ענקית (עבור הדירה) לסגפנות בזירות אחרות?
הלו , אני אומרת לעצמי היום. גברת ל. תתעוררי!!!!
אז התעוררתי .
אבל עוד לא החלטתי.
לא בא לי עדיין.
אני לא מתוכננת כמו אנשים רבים שיודעים בדיוק היכן יהיו בעוד שנה, שנתיים , שלוש , עשר ומה יעשו. אני הרבה פעמים זורמת עם מה שהחיים מזמנים, אם טוב לי עם מה שהם מזמנים , אני נשארת. אם רע לי אני חותכת והולכת.
לא תמיד אני חותכת כול כך מהר .
אז גם זה יקח את הזמן הנדרש לו.
ועכשיו לתרגיל בדמיון מודרך. אולי זה קצת יעמיק את שורשיי בעשיה, ויגדיל את פירותיי. .גם אתם מוזמנים לעשות אותו כאשר אתם מרגישים כמוני או כאשר בא לכם ללמוד משהו נוסף על עצמכם.
התרגיל הוא של המורה הרוחנית קולט מוסקט ז"ל ולמדתי אותו בקורס מספר 1
זהו תרגיל ניקיון:
והוא לא צריך להימשך יותר מדקה או דקה וחצי.
עוצמים את העיניים נושפים אוויר שלוש פעמים.
ראו עץ בשדה. ראו שרוח חזקה מנענעת את העץ.
ראו שהעלים יבשים, קליפות וחרקים נופלים לאדמה.
ראו שהרוח מביאה עננים, וגשם מתחיל לרדת ושוטף את העץ.
ראו ראו שהעלים הקליפות והחרקים שנפלו מהעץ מתמוססים ונספגים באדמה.
ראו שהמים מחלחלים לאדמה, ראו שהשורשים יונקים את המים.
ראו את המים מטפסים למעלה לתוך הגזע.
ראו וחושו איך הגזע מתחזק.
ראו את העץ מלבלב.

כשאתם מסיימים הוציאו אוויר , פיקחו עיניים וכיתבו את מה שראיתם. או ציירו את העץ שלכם.
העץ הזה מבטא אתכם .

10,000 צעדים ביום

פורסם ב-11 בינואר 2008, 18:58
"אני רוצה למות צעירה וכמה שיותר מאוחר" כך אמרה ד"ר דבי חמי- בולרד בהרצאתה לפני פורשי האוניברסיטה השבוע. איך עושים את זה שאלתי? עניין של תחזוקה, מודעות ועבודה יום יומית. עבודה שהיא מלחמה בחוק התיישנות החומר, שמביא לקטאבוליזם, תהליך הבלאי, של המכונה שאנחנו. בני האדם. מזל שלצד התהליך הזה יש גם תהליך של בניה אין סופית, של התחדשות ושל בריאה, וזה מה שעושה העבודה.
אז קנו לכם, פאדומטר, מד צעדים, והצמידו אותו לגופכם בבוקר, עם הצעדים הראשונים שלכם, והוא יתחיל למדוד את צעדיכם. 10,000 צעדים ביום, זה מה שמפריד בינינו ובין הבלאי הטוטלי של גופנו, וזה מה שדוחה קצת את התהליך. זוהי פעילות דינמית. אם בסוף היום, אחרי שעמדתם בכול המטלות שלכם, הפאדומטר עוד לא ספר 10,000 צעדים, צאו והשלימו את החסר.
אבל זה לא מספיק. אתם יודעים מה הוא אורכם של כלי הדם בגופנו, אילו היינו מעמידים אותם בטור ? לא תאמינו. 100,000ק"מ של כלי דם. לכן הכי חשוב לדאוג לכלי הדם. "מים עומדים שווים למחלות, מים זורמים לחיים" זכרו זאת והתחילו במלאכת הניקוי והתיחזוק של מערכת הובלה ענקית זו, שאם היא נסתמת חלילה, זה מקור כל הצרות. עלינו כול הזמן, לחפש גורמי סיכוי לזירוז התחדשות הגוף, ולהקטין את גורמי הסיכון, שמביאים להאטה, לבלאי ולפחת של המכונה שלנו, הגוף. גורמי הסיכוי אינם מעטים: גירויים ממקור פנימי וגירויים ממקור חיצוני. גלי אור, הידעתם שבמוח 31 איזורי ראיה? זהו האזור הכי פעיל במוח. וגלי קול, וחומרים כימיים, ומגע, וגורמים קוגניטיביים , פסיכולוגיים.
בין החומרים הכימיים החשובים לבניית הגוף ולתפקודו התקין, נמנית התזונה. כאשר אנחנו לא מקבלים מספיק חומרים לתפקוד, החומרים הקיימים נהרסים, והופכים לרדיקלים חופשיים. והם מאוד חופשיים הרדיקלים הללו, למרות שתוחלת חייהם לא עולה על מליונית השניה. הם הורסים את העור, את הדם ואת התאים הפנימיים.
גורם המגע כל-כך חשוב להארכת תוחלת החיים. מסתבר שתמותה אצל קשישים, היא גם מחוסר מגע. והכי חשוב, גירויים קוגניטיביים. צריך תקשורת בתוך המוח לקליטת כל הגירויים.
פרישה מכול סוג שהוא, היא עזיבת סט אחד מסויים של גירויים. כאשר אתה עוזב סט אחד של גירויים, אתה חייב למצוא סט חדש של גירויים. ושהגירויים יהיו מכול הקבוצות: אור, קול, חומרים כימיים, מגע ופעילות דינמית. וגם מוטוריקה עדינה לשימור גמישות המפרקים הקטנים.
ובקיצור, ואהבה, אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן. וגם צחוק. הצחוק עצמו משחרר אנדורפינים , לא רק אצל הצוחק מסתבר אלא גם אצל זה שרואה אותך צוחק. אפילו אם רק תחייך אליו יופרשו אלו, וישפרו את ההרגשה .
ולסיכום, להלן שירו של מי שהיה נשיאה של מדינת ישראל, מר זלמן ש"זר:

כל גיל וגילו
אין לך גיל שאין לו גיל משלו
ואשרי המשכיל
המבחין חן כל גיל בגילו
ואוי לאויל המבלבל גיל גיל
ומגלגל את הגיל מגילו
לגיל לא לו.
כי חן כל גיל
על גילו - שלו

אנחנו יוצרים את המציאות?

פורסם ב-12 באפריל 2010, 16:15
האם אנחנו יוצרים את המציאות בכלל? האם אנחנו קורבן של המציאות?
האם אדם יוצר רק את המציאות שלו בלבד, או שהוא יוצר את המציאות בכלל? יחד עם עוד הרבה אנשים כמותו.
האם יצירת המציאות של כול אדם כיחיד משפיעה על המציאות של הסובבים אותו ושל החברה בה הוא חי ?
ובאופן אישי יותר. האם אני יוצרת יום יום את המציאות שלי? האם העצבות והדיכדוך שאני חווה היום היא יצירה פרטית שלי שאני צריכה לקחת עליה אחריות, ולבדוק לעומק איך יצרתי אותה, או שזו יצירה אקראית שאין קשר בינה ובין התנהגותי, בינה ובין אישיותי בינה ובין ריגשותיי.?
אלה השאלות שאני שואלת את עצמי היום. ללא קשר ליום השואה. אך אולי יש קשר. אני עוד לא יודעת. מה אתם אומרים?
השאלות שאני מציבה פה הן לא קלות לשאלה וגם התשובות לא קלות למענה. יותר קשה לפעמים לשאול מאשר לענות. אך ברור שהרבה מאוד תשובות לא בהישג הבנתנו ולא ניתנות לקבלה לפני שאנחנו מרחיבים את נקודת הראיה שלנו.
כדי לחזור ולהבין איך אני יוצרת את המציאות שלי, כמו כול אחד אחר (כך אני מאמינה....) אני חוזרת וקוראת בספריו המדהימים של סת. "מסרים ממימד אחר" שהועברו על ידי ג'יין רוברטס.
בפרק 10 בספר הנ"ל, ושנושאו: "טבעה של המציאות הפיסית" אומר סת, כי כאשר הוא אומר מציאות פיסית הוא מתכוון לכול דבר שאנחנו באים איתו במגע. "כסאות, מאורעות, אנשים, כוכבים, פרחים, ..מכלול החוייה הפיזית שלנו." הוא מוסיף ואומר כי "התנהגותנו נקבעת על ידי האמונות שלנו לגבי דברים מסויימים ועל ידי נקודת המבט שלנו", על הדברים. ואני אתן דוגמא לכך מהחיים שלנו: אם אנחנו מאמינים שאנשים מבוגרים הם בסוף דרכם, אנחנו נתייחס אל עצמנו כך כאשר נהיה מבוגרים, וגם אליהם היום, כשאנחנו צעירים. אם נסתכל במראה ונראה יופי , כך גם נתייחס אל עצמנו. כיפים. אם נראה כיעור . נתייחס אל עצמנו כמכוערים.
אל המציאות אנחנו מתייחסים בכול מיני אופנים כול אחד לפי גישתו. יש המתייחסים אליה כאל משהו שנתקענו לתוכו, ויש המתייחסים אל המציאות כעולם של תיאטרון. יש הרואים במוות סוף דבר. ויש הרואים בו התחלה חדשה.
סת אומר כי " אנחנו יוצרים את המציאות הפיסית באותו חוסר המודעות שבו אנחנו נושמים" . הוא ממשיך ואומר , "כי אנחנו יוצרים את החומר כדי לפעול במציאות תלת-מימדית , ועל מנת לפתח את יכולותינו ולעזור לאחרים. חומר פיסי הוא כמו פלסטלינה שאנו משתמשים בה ומעצבים אותה לצרכינו,....מבלי להכיר בכך, אנו משליכים את רעיונותינו החוצה ובכך יוצרים את המציאות הפיסית. הגוף שלנו הינו התגשמות של מה שאנו חושבים שאנחנו."
כולנו אם כן יוצרים, ועולם זה הוא היצירה המשותפת שלנו. סת מוסיף ואומר כי אנחנו לא יוצרים את המציאות שלנו רק היום, אלא נמשיך ליצור אותה גם אחרי מותנו.
ולכן...מאוד חשוב להבין את הקשר בין המחשבות שלנו ובין המציאות.

* מאחר וזהו חומר קשה להבנה אסתפק בדברים אלו ואולי אכתוב עוד על סת ומתוך דבריו בהמשך.

לנשום נכון?!

מובא לפה מבלוג היוגית שלי.
פורסם ב-11 בפברואר 2009, 15:37
כמה בנאלי, אתם בטח אומרים לעצמכם. אז זהו, שאתם טועים. זה אולי לא הנושא הכי מדליק בעולם, ובטח לא הכי מעניין, אבל בלעדי הנשימה אין חיים.
אפשר בלי אוכל, בלי מים לכמה שעות אבל בלי אוויר? לא יותר מכמה שניות.
אז אם זה כול כך ברור מאליו, בואו נראה מה אנחנו יודעים על הנשימה.
איך נושם אדם מתוח ? או אדם מפחד? או אדם בסטרס?
ראיתם והרגשתם על עצמכם. אני בטוחה. ואם אתם לא יודעים לומר איך , אז אני אומר, הנשימה שלו תהיה מאוד רדודה ומקוטעת. מה שאומר שהוא לא מכניס לגוף מספיק חמצן. ואם כך, האם אתם מבינים את הקשר שבין הנשימה להכרה? נשימה שקטה ורגועה תביא איתה הכרה שקטה. שמתם לב , שכשאתם מתרכזים במשהו, הנשימיה נעשית יותר איטית כדי לקלוט ולהבין ....? שמתם לב שרק תשובת לב על הנשימה , פשוט לראות את האוויר הנכנס והאוויר היוצא , מרגיע וכבר הינו סוג של מדיטציה. לא שמתם לב?
אז תתחילו לשים!
ועוד על הנשימה: האם יותר נכון לנשום דרך האף או דרך הפה?
האם יותר חשוב שהשאיפה תהיה יותר ארוכה מהנשיפה או ההיפך?
חישבו על זה רגע.
אלו איברים משתתפים בנשימה, האם רק הפה, האף, הריאות, הסרעפת, כולם?
האם נכון לנשום רק עד החלק העליון של הריאות, או עד החזה ? או עד הסרעפת?
אז זהו שיש ליוגים כמה תשובות חד משמעיות בעניין הזה.
כדאי לנשום דרך האף ולא דרך הפה. הפה נועד לאכילה ולשתיה. דרך האף יש פילטרים שמסננים את האוויר הנכנס.
יותר חשוב שהנשיפה תהיה ארוכה מהשאיפה כי זה אומר שנפטרתם מהאוויר שעשיתם בו כבר שימוש ושיש לכם מקום להכניס אויר נקי מלא חמצן לריאותיכם.
כול האיברים משתתפים בנשימה. וככול שכולם משתתפים בה כך היא יותר עמוקה, אפקטיבית ומכניסה יותר פרנה לגוף.
הנשימה המלאה היוגית כוללת את הנשימה העילית, את הנשימה הבין צלעית, ואת הנשימה העמוקה , הסרעפתית. הנשימה המלאה משלבת את כול שלושת האיברים, היא מתחילה בנשימה עמוקה וממשיכה את השאיפה דרך האזור העילי, והבין צלעי.
רוב האנשים לא נושמים נכון. נושמים דרך הפה, נשימות רדודות, ומנצלים מעט מידי את הסרעפת. בייחוד נשים שרוצות שהבטן שלהן תיראה שטוחה תמיד, לוקחות אוויר עם הבטן מכווצת, מה שמאפשר כניסה של מעט מאוד חמצן לדם ולמוח. בנות אפשר וכדאי לנשום, גם אם הבטן נראית נפוחה. ככה זה יותר בריא. (גם אני הייתי כזו לפני היוגה....)
תרגול היוגה משנה את ההרגלים האלה. יש לנשום דרך האף, כשהפה סגור, ולשאוף שאיפה מלאה שמפעילה את מלוא הריאות.
כשמוציאים אויר, הבטן מתכווצת והסרעפת עולה ומעסה את הלב.
ששואפים אוויר, הבטן מתרחבת והסרעפת יורדת ומעסה את האיברים המצויים בבטן.
גם לנשימה, כמו לתרגילי היוגה יש שלושה חלקים. הוצאת אויר, הכנסתו והחזקתו.
תרגילי הנשימה של היוגה, שמים דגש על החזקת האוויר לזמן רב ועל הנשיפה. בכמה תרגילים הנשיפה ארוכה פי שניים מן השאיפה, והחזקת האוויר גדולה פי ארבע מהשאיפה.
יש לנשום דרך האף כדי לקבל יותר פרנה. בחלק האחורי של האף נמצאים איברי חוש הריח, שדרכם עוברת כול הפרנה בדרך על מערכת העצבים המרכזית ואל המוח.
תרגילי נשימה יוגיים רצוי מאוד לתרגל עם מורה מוסמך, שכן אם עושים אותם במאמץ יתר ללא הדרכה עלולים לפספס את המטרה.

אופניים בגילי המופלג





מאז שאני גרה לסירוגין בתל אביב , החשק שלי לרכב על אופניים הולך וגדל. אני מקנאה בכול הצעירים האלה ובייחוד בצעירות החתיכות והיפות שנראות כאילו לא מתאמצות בכלל כשהן רוכבות. אז כמו שאתם מכירים אותי ו כמו שאני מכירה את עצמי , אני לא רק מסתפקת בלראות, אני ישר חושבת איך אני יכולה גם להנות מהרכיבה הקלילה הזו. אז הנה טעות מספר אחד שלי.
בילדותי, רק פעמיים רכבתי על אופניים. פעם אחת בגיל חמש בערך, אופני שלושה גלגלים, לא שניים חלילה , שקיבלתי ליום הולדת, ושחשבתי שאם ארכב על הגדר המקיפה את הבית , לא יקרה לי כלום. אז טעיתי. נפלתי מגובה של מטר וחצי בערך, יחד עם האופניים. זוכרת את המכה בראש ואת החושך , את הבהלה של ההורים, ואת ההחלטה לא לתת לי לרכב עליהן שוב לעולם. טעות מספר שתיים.
הפעם השניה שניסיתי שוב לרכב, הייתה רחוק מאוד מבית הוריי. הם היו בירושלים ואני הייתי בביקור ברחובות. ואחד הילדים נתן לי את האופניים שלו, ללא גלגלי עזר , כי רציתי לנסות ולרכב עליהם. הייתי בטוחה שישר אני עולה ורוכבת. זו הייתה טעות מספר שלוש. עליתי, רכבתי קצת והנה באה מולי עגלה רתומה לסוס, וכמובן שנכנסתי בסוס ללא היסוס.
מאז עברו עשרות שנים. אני לא מגזימה. ומאז לא עליתי על אופניים שוב. כי גם ליפול לתוך חצר מגובה של מטר וחצי בגיל חמש, וגם להיכנס בסוס בגיל שמונה בערך, היה כבר יותר מידי בשבילי.
אבל החשק לרכב על אופניים עוד לא לגמרי עבר לי.
אז מה עשיתי? ניסיתי על האופניים של החבר שלי. בחניה. הם היו גבוהים מידי עבורי. נפלתי שוב אחרי שהתנגשתי בקיר של החניון. שכחתי להפעיל את הברקסים.
עברו להם כמה חודשים מאז, והחשק שוב התעורר לו. אז שלשום , כשערכתי קניות בסופר, אמר לי חברי שיש במבצע אופניים בסופר שליד.
הלכתי, ראיתי, נדלקתי, קניתי.
אופניים בצבע תכלת מקסימים. בדיוק מתאימים לגובה שלי.
הבאתי הבייתה . חיברו לי אותם והחלטנו לרדת לנסות לרכב.
ירדתי קודם לחניה. שוב . הפעם הפתוחה. ניסיתי אך הם , האופניים הובילו אותי במקום שאני אוביל אותם. התחלתי להתעייף.
המתח בגב ובידיים התחיל לתת אותותיו. ניסיתי שוב ושוב אך התנגשו לי הרגליים בפדלים ונפצעתי. חזרתי הבייתה חבולה ועייפה כאילו הייתי בשדה הקרב.
אבל החלטתי לא לוותר , וביקשתי לשים לי גלגלי עזר. כמו ילדה בת חמש שוב.
ירדתי עם גלגלי העזר, אך הידיים כואבות לי, בסיבובים אני נופלת , הפדלים בועטים בי ואני נפצעת שוב. ואני שוב עולה הבייתה.
אך עם הרגשה שבפעם הבאה אשתפר.
אני לא מתכוונת לוותר לעצמי

יום חמישי, 8 באפריל 2010

פריחה שקטה


ושוב האהוב עליי מכולם , יהודה עמיחי, מתוך ספרו "ולא על מנת לזכור" .
קיבלתי את הספר במתנה בהיותי בת 19 , זה היה כול כך מזמן. אך השירים האלמותיים שלו והרגשות שהם מעוררים בי עדיין אותו דבר. אלמותיים.
פריחה שקטה
פריחה שקטה
בסוף השנה.
על סף
בלי דלת.

כדורים קטנים
ואדמים משמחים לב חצוי
ולב חצוי.

נפשי שקטה ובהירת עיניים
כתירות
אחר העונה.

גיבורת היום שלי

שמחתי לחזור לקבוצת הנשים המתרגלות איתי היום. בייחוד שמחתי לנוכח העובדה שאחת המשתתפות עברה טיפול חדשני של הקרנות ממוקדות לחוליות עמוד השדרה הנגועות בגידולים סרטניים. הטיפול נחשב למאוד חדשני וניסיוני עדיין, ההקרנות מתבצעות תחת שיקוף , לאחר הדמיה מדוייקת שבה מסמנים את הנקודות המוקרנות, ורק לאחר מכן מקרינים. זוהי קרינה חזקה מאוד שאמורה למגר את הגידולים, אך יחד עם זאת מאחר והיא מאוד חזקה היא גם עלולה לגרום לקריסה של החוליות, ושל עמוד השדרה. זה מאוד מפחיד. אבל האופציה של המטופלת הזו היה ניתוח גדול ומסוכן עוד יותר להחלפת החוליות הנגועות, ניתוח שגם הוא טומן בחובו סכנות לא קטנות.
הגישה של האישה הצעירה הזו מדהימה אותי כול פעם מחדש. הכול עם חיוך ועם קבלה יחד עם התמודדות בכול האמצעים העומדים לרשותה ולרשות משפחתה. יחד עם בדיקות של כול האופציות הקיימות האפשריות להארכת חייה. אישה צעירה עם ילדים קטנים בבית שמתמודדת בגבורה עילאית, עם הרבה אור על הפנים ועם הרבה אופטימיות. היא לא מוותרת על עשיית שום מאמץ להצלת והארכת חייה אך גם לא מוותרת על שום דבר בחייה המשפחתיים כדי להיות אמא ככול האמהות. בחג הפסח , מספר ימים אחרי הטיפול החזק והמתיש הזה , היא אפילו יצאה לטיול רגלי בחיק הטבע עם בני משפחתה. היא ממשיכה בפעילות בכול התחומים האפשרייים שימלאו את חייה בתוכן ובעניין, לא מוותרת על שום שיעור יוגה שאני מעבירה (את כול השיעורים אני מתאימה במיוחד בשבילה אך היא אף פעם לא בוחרת באופציה הקלה. תמיד מנסה לעשות קצת יותר למרות בקשותיי החוזרות ונישנות לכבד את גופה ואת מצבה היא מנסה עד לנקודת הכאב).
בקיצור....אישה לעניין שלא עושה לעצמה הנחות.
אישה שלא מרחמת על עצמה.
אישה שלא רואה בעצמה קורבן.
אני מסירה את הכובע בפניה ומאחלת לה עוד שנים רבות של הנאה בחיק משפחתה עם קצת פחות טרדות ודרישות רפואיות אין סופיות.
מאחלת לה פשוט להיות. כמו כול אחד מאיתנו ללא הצורך להיות מודע בכול שניה בחייך למה קורה לך ומה אתה יכול לעשות כדי לחיות.
אני מצידי מנסה להביא לשיעורים תמיד משהו חדש שיפתח לה , במיוחד לה, צוהר לעוד נתיבים. והיא תמיד מחבקת הכול בברכה. בייחוד את תרגילי הדמיון המודרך אך גם את התרגילים האחרים. ריקוד, יוגה,נשימות, הרפיה ודיבור. תמיד היא שם כול כולה.

יום שני, 5 באפריל 2010

בשבח השקט והלבדיות


הרשומה שלי מאתמול , "חג שני לבד" , הזכירה לי את הרשומה של ליאו באובוטה מתוך הבלוג Zen Habits שנושאה היה "אבדן אמנות הבדידות". קשה לי השימוש במילה בדידות ואני מחליפה אותה ברשומה זו במילה לבדיות.
גם תגובתו של אוריאל חברי, לרשומה שלי מאתמול שבה אמר לי בין יתר הדברים ".....אולי תמצאי אוצרות בתוכך" מאוד מצאה חן בעיניי.
אז הרשומה הזו היא בהשראת ליאו, אך אינה מתורגמת מילה במילה, כי דבריו כמו יוצאים מגרוני ואני ממש יודעת ומכירה את מה שהוא אומר, אך הוא בהחלט משמש הטריגר וכך גם סגנונו.
לא צריך להיות נזיר ולהתגורר במנזר כדי לטפח את הלבדיות באופן קבוע וסדיר כהרגל לחיים. בלי לזלזל ביופי של ה"ביחדנס" ושל המשפחתיות והחברות , יש גם ערך מוסף ליכולתו של האדם להיות לבד מזמן לזמן.
יש יופי, חן, אהבה ועומק לפעילויות שאדם עושה לבד עם עצמו ולמען עצמו שמביאות אחר כך תועלת גם כשהוא בחברה. כמו למשל:
ישיבה מול הים , מול שקיעה או זריחה כדי לספוג את היופי, העצמה, הפיוטיות והאין סופיות שלהם. הליכה לבד עם מחשבותיך היא גם סוג פעילות כזו, וגם כתיבה, וקריאה, ועבודה בגן, ויצירה או אפילו אמבט חם.
כשאני נכנסת להתקלח אני תמיד מודעת לתחושה הנעימה של המגע של המים החמים על גופי. אני תמיד מוסיפה גם תרגיל בדמיון מודרך שבו אני מדמיינת איך המים נכנסים לי דרך צ'אקרת הכתר שברום הראש, לתוך כול הגוף ומנקים אותי מבפנים ומבחוץ.
היתרונות של הלבדיות והשקט:
רק כשאנחנו לבד אנחנו יכולים להתחבר עמוק לעצמנו.
יצירה מכול סוג מתרחשת רק לבד.
הלבד הוא:
זמן למחשבות, להכרה עצמית, להפרית הדמיון, למציאת שלווה, להפקת לקחים, למציאת הקול האישי שלנו, להערכה של דברים קטנים אותם אנחנו רואים כברורים מאליהם.
איך למצוא את הלבד?
להתנתק מהכול. מדואר אלקטרוני, מרשתות חברתיות, מבלוגים, מפורומים, מהמחשב בכלל (אלא אם כן הוא כלי היצירה שלכם)
הצעדים שכדאי לעשות:
אפשר להחליט על שעה של התנתקות בין אם אתה בבית או במשרד. נתק את הטלפונים או הודע לחבריך בעבודה שבזמן הזה או אחר אתה מנותק. סגור את הדלת. או צא החוצה לטיול בטבע או בפארק קרוב.
והכי פשוט וקל: עשה מדיטציה: פשוט שב בנחת, גב זקוף אך לא מתוח מידי, והתחל לנשום. ראה את האוויר הנכנס לו בשקט ובאופן טבעי דרך הנחיריים וראה אותו יוצא. זה הכול. הכי קל והכי זמין לכול אחד.

יום ראשון, 4 באפריל 2010

מוסיקה וריפוי

לכול חבריי וקוראייי המודאגים, אם יש כאלה, זוהי קריאת הרגעה.
הבלוג שלי לא הולך להיות בלוג של מוסיקה. למרות שהבאתי ברצף שני שירים.
לא שאני לא אוהבת מוסיקה , חלילה, ההיפך הוא הנכון. ואני בהחלט מתכוונת להביא מידי פעם, בגלל שגם המוסיקה בעיניי היא בבחינת משב נפש, וגם נוגעת בנשמה ומעוררת ומרפאה.
הבאתי את שני הקישורים האחרונים כדי לבדוק אם אני יכולה לעשות זאת אחרי ההסבר והתזכורת שקיבלתי מאילנה מהבלוג של תהילה.
רציתי לחבר בין המוסיקה והמילים שלי , אך זו כיתה גבוהה מידי בשבילי כפי הנראה כי לא הצלחתי, עובדה.
אז אולי משהו פיספסתי בביצוע מול, ההסבר.
בכול מקרה התודה מגיעה לאילנה ,
ותודה נוספת לחברתי היקרה מהבלוגיה, מכשפל`ה מפעם. בזכותה התוודעתי לדיסק החדש של אתי אנקרי, שהלחינה למילותיו של יהודה הלוי, ושאותו אני חוזרת ומשמיע ומרגישה כאילו אני מתפללת איתה.
כמה יפה ואיזה קול נפלא יש לאשה הזו.
אני לא יודעת איך מבחינה דתית היא מתגברת על האיסור : "קול באישה ערווה", כי אולי היא לא מופיעה כבר לפני קהל מעורב, בגלל חזרתה בתשובה, אך עדיין כול אחד ללא הבדל דת, גזע ומין יכול להאזין לשירתה הנפלאה, מה שנהדר בעיניי. ובכול זאת שאלתי בעינה עומדת.
אני מאמינה שלמוסיקה יש אפקט מרפא ומאזן וגם מרגישה את זה על עצמי בימים שאני מאזינה יותר למוסיקה.
הייתי שמחה עוד יותר אילו הייתי מוצאת לעצמי זמן לחזור ולשיר במקהלה, כפי שעשיתי בעבר , אך אולי זה עוד יקרה.
אני מתה על מוסיקה ווקלית ועל יצירות קלאסיות שיש בהן שירה קולית ושילוב של מוסיקה דתית. אני אוהבת מאוד מוסיקה גרגוראינית כנסייתית.
מאחר ולצערי אני לא יודעת לחבר בין השניים (את המוסיקה ואת הטקסט כאמור ) אביא דוגמא למוסיקה שאני מאוד אוהבת ברשומה הבאה.
זו תהיה יצירה קלאסית של פרגולסי, הסטבאט מאטר, או הרקוויאם של פורה או של מוצארט, אני ממש אוהבת את היצירות האלה. הן ממש מרוממות את רוחי וגורמות לי להרגיש רוחנית יותר. אולי אקדיש רשומה לנושא ריפוי באמצעות צלילים בהמשך.
מקווה שתהנו מהיצירות ברשומה הבאה.

יום שבת, 3 באפריל 2010

שקיעה היא שקיעה












שקיעה היא שקיעה היא שקיעה.....
גם אם יפה,
גם אם היא צבעונית ומדהימה,
יש בה משהו כואב
משהו צורב
משהו רדום בך מתעורר
ומצפה ליום חדש

יום שישי, 2 באפריל 2010

למה נזכרתי בפופ ארט?






















למה נזכרתי בפופ ארט?
פורסם ב-2 באפריל 2010, 14:33
באמנות הפופ ארט נזכרתי אתמול כאשר הלכתי ברגל מתחנת הרכבת השלום בתל אביב, לכיוון רחוב אליעזר קפלן , לפני הקיריה. שם על קיר האיזכוריות בו מתבצע תמיד פרסום ענק מימדים, האחרון היה של H&M, הודבקו עשרות ואולי מאות ואולי יותר פחיות קוקה קולה שעוצבו באופן אישי על ידי עשרות אלפי משתתפים. בפרסום הענק הזה המביא את הפחיות עצמן כשהן מודבקות אחת אחת (כאמור מאות פחיות) מודה חברת קוקה קולה לכול מי שהשתתף ונענה לפנית החברה לעצב פחית אישית.
ולמה זה הזכיר לי אמנות פופ ארט? אז מי שמכיר יודע למה. אך למי שלא מכיר מיד אסביר.
אמנות הפופ ארט צמחה בשנות ה-50 של המאה ה-20 קודם כול באנגליה ואחר כך התפתחה מאוד בארה"ב. זו הייתה תנועה ששמה לה למטרה להתייחס לתרבות השפע והצריכה. פופ מלשון פופולרי, עממי, רב משתתפים. מגמה זו התחילה למעשה אחרי העידן התעשייתי, מה שנקרא העידן הפוסט תעשייתי, שבו הושם דגש על מוצרי מותרות ושירותים. בו החברה העולמית הופכת מחברת ייצור לחברת צריכה.
האמן האמריקאי אנדי וורהול שחי בין השנים 1928-1987 , היה מראשי תנועת הפופ ארט והוא עסק בעיקר בשלושה תחומים של ביטוי אמנותי כדי להראות את המגמה. הוא הפך ביצירות האמנות שלו אישים וידוענים למותג צריכה , כך יצר אין סוף יצירות שבהן מככבת דמותה של מרלין מונרו, של אלביס פרסלי, של הנשיא קנדי, של המשורר גתה ושל ג'ון לנון ואחרים. את אלה הוא הציג בטכניקות של שכפול וחזרות רבות , בהגזמה צבעונית וצורנית כך הם הפכו למותג על פלקט.
תחום נוסף שהוא התייחס אליו יחד אם אמן נוסף , קלאס אולדנברג (1929 ) הוא תחום מוצרי המזון המהיר: פחיות מרק, רסק עגבניות, קוקה קולה והרבה צ'יזבורגר אצל האמן אולדנברג. את מוצרי המזון צייר אנדי וורהול ביד , ובכך הפך אותם לסמל של התקופה וליצירת אמנות. ובכך מזכיר לי אנדי וורהול את הפחיות קולה של היום. כי הוא צייר תמונות עם עשרות בקבוקי קולה מזכוכית. (ראו למטה)
תחום שלישי הוא תחום ונושאים אותם לקח מן העיתונות בת זמנו ומתייחס לתאונות דרכים . אותן הוא הציג באופן שמעורר שאלות על הסיבות והאופן שהעיתונות והתקשורת עושה שימוש באסונות ובתאונות . הוא משלב ביצירותיו חלקים מהתמונות שמופיעות בעיתון.
אולדנברג שיצר המון צ'יזבורגרים מגבס ומחומרים אחרים מגדיל באופן גרוטסקי את מוצרי המזון וכך עושה אותם לגרוטסקיים. הוא גם מפסל יצירות מחומר פלסטי שנקרא ויניל, שניתן לעצב אותו איך שרוצים וכך הוא יוצר חפצים רכים כמו אסלה, טלפון ציבורי.
האמנות הזו מראה את אבדן החשיבות של האובייקט עצמו אלא רק את הפעולה שהוא עושה או השירות שהוא מבצע.
אמנים בולטים אחרים של הפופ ארט הם: רוי ליכטנשטיין, ג'אספר ג'ונס, ריצ'ארד המילטון, קית הרינג, יושימוטו נארה
* התמונות והמידע בחלקו מהאינטרנט ובחלקו ממה שנשאר בראשי מלימודי תולדות האמנות באוניברסיטה.