ימיו ולילותיו של הדודה אווה

אני נמצאת בדירה בתל אביב. אחרי שמונה שעות רצופות של קריאה בספר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". נורא רציתי לסיים אותו ולכן הרבצתי רייס. ספר די עבה, 560 עמודים. את החלק הראשון שלו קראתי לאט לאט , כמו ממתק, שלא כדרכי, אני תמיד מתנפלת על הספר שאני קוראת, ואני לא מניחה לו עד שבלעתי אותו. אך את זה לא בא לי לבלוע בהתחלה, אלא רק להנות מהשפה הקולחת של הכותב ומהסיפור הירושלמי הנחמד והנוגע הזה.
אני מוכרחה להודות כי לא ידעתי שהאיש, אמנון דנקנר יכול להיות גם כול כך עדין. את דמותו שהייתה בוטה בעיניי, בתוכנית פופוליטיקה יחד עם טומי לפיד ז"ל , לא אהבתי.
אך כאן, מתגלה לי פאן אחר של האיש ויכולת ורבלית קולחת ומצחיקה לעיתים. וגם בעל רגישות גדולה למצבים ולאנשים. בעל כושר הבחנה וזיכרון מדהימים.
בסיפורו היפה והנוגע ללב הוא החיה לי את ירושלים של ילדותי. ירושלים של שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה.
כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי, שאם בוינטאז` עסקינן (זה היה שמו של הבלוג שלי עד לפני מספר ימים...) אז הספר הזה, והתיאורים שבו, הוא בבחינת הוינטאז` או הרטרו של ירושלים .
כול מקום בסיפור היפה והקולח שלו, מזכיר לי את ירושלים של ילדותי, שחשבתי אז שלעולם לא אעזוב אותה, ולא כך הוא!
דנקנר עשה עבודת בילוש והיזכרות מדהימות בכול הנוגע למקומות בירושלים, להווי, לדמויות מפתח, לגופים ציבוריים, לבתי קולנוע, למסעדות, לרחובות, וגם לחפצים, פריטים ואפילו אוכל ומשקאות שצרכו אז. יש לי אין סוף דוגמאות ותקצר היריעה מלהביא אותן כאן .
זהו ספר חובה לירושלמים. גם אחרים יהנו מקריאתו כמובן , אך הוא ממש אבל ממש ממתק לירושלמים שגדלו בעיר וחיו את ההווי הזה שהוא מתאר כאן כול כך בנאמנות למקור. (להוציא כמה פרטים קטנים ולא משמעותיים)
אין מקום או רחוב או מסעדה או בית קולנוע או בית קפה, או מוצר , המוזכרים בספר שאינם מזכירים לי תחנות ואירועים בחיי. זכרונות ילדות, מחשבות, שלבים בחיים, דייטים, חיזורים, משפחה, אהבה ופוליטיקה. הכול מכול וכול.
אני פותחת את הספר באופן אקראי בעמוד 210 ונאמר בו כך:
" היו אנשים בעירנו אשר תלו את מותו של ראש העיר בקללות הנמרצות שקולל בפי החרדים בני מאה שערים ושכונת גאולה, בטקס פולסא דנורא האיום שבו ביקשו משמיים את מותו בגלל ההיתר שנתן לבנייתה של בריכת השחייה מעורבת לנשים ולגברים גם יחד במושבה הגרמנית.....בטקס שהיה במלאת שנה למותו של ראש העיר ובו נקרא שמו רחוב ממילא, היורד מבניין טרה-סנטה עד לבריכת ממילא ולרחוב יוליאן , שאף שמו שונה והיה לרחוב המלך דוד".
בטרה סנטה עבדתי כחמש שנים וכך עברתי יום יום במקומות המוזכרים.
בריכת המושבה הגרמנית, ידועה עד היום ובסכנת סגירה, אין ירושלמי שלא טבל בה.
וכך מוזכרים ונשזרים בסיפור עוד ועוד מנהגים , חפצים ושמות כמו למשל: השימוש בתנור של פרומין בחורף, תנור הנפט הירושלמי הידוע. למי לא היה כזה בבית? מי לא קנה מכשירי חשמל בחנות של פרידלנדר בבניין העמודים?
ומי לא מכיר את החנויות מעיין שטוב? וכול בו שוורץ? . לא היה גבר ירושלמי שכיבד את עצמו שלא קנה לו חולצות אלגנטיות אצל האחים טאובה , ברחוב בן הלל. (לימים הבת שלהם הייתה קודם בוסית שלי ואחר כך קולגה באוניברסיטה העברית)
לפרטי הסיפור המופלא הזה , לא אכנס, זה כול אחד יכול לקרוא בתמצית הספר ועדיף בספר עצמו.
רק אומר שאת החלק הראשון , עד לאחרית וראשית, מאוד מאוד אהבתי.
החלק הנקרא אחרית וראשית, שבו הוא מספר לכאורה את תולדותיו של הדודה אווה, פחות אהבתי. הוא ארוך מידי לטעמי.
אמנון דנקנר היה בקלות יכול להוציא מהסיפור הזה שני ספרים מצוייינים. חלק א` וחלק ב` שבו סיפור הדודה אווה מה שמופיע אצלו כאחרית וראשית .
בגדול : ספר מאוד מומלץ לקריאה. .

טיול בנחל עמוד

פורסם ב-27 בדצמבר 2009, 18:18
טיול בנחל עמוד ביום שישי האחרון.
מזג האוויר נפלא.בבוקר מוקדם כול הצפון מכוסה בערפל סמיך שהולך ומתפוגג לו ככול שהיום מתקדם. השמש מתחילה לצוץ מבעד לעננים ולערפל ומתחילה להאיר ולחמם. מרחבים ירוקים אין סופיים. מזמן לא ראיתי כך את מדינתנו הקטנה.


נכון שאין עדיין הרבה פריחות , אבל ירוק ובוצי. סימן לגשם.

הלכנו בקטע של שביל ישראל, לאורך ערוץ הנחל , בעיקר בירידה. הרגליים כואבות כבר לקראת הסוף כי רוב ההליכה על אבני הנחל החלקות. האבנים החלקלקות מעסות את הרגליים הכואבות אך כמה מסאג` הבן אדם צריך?
הלכנו כששה ק"מ. פעם ראשון שנעזרתי במקל הליכה. בהתחלה לא ידעתי מה עושים איתו, לאט לאט התידדתי איתו ונהיינו חברים. תשמעו זה עוזר!
מקל קל משיח הקלח שהתייבש לו ולכן הוא גם קל. אולי אקנה לי מקל כמו זה שהאירופאים משתמשים בו בטרקים שלהם באלפים האוסטרים והגרמניים.
כיף !
ערוץ הנחל לא מלא במים עדיין. פה ושם מים לא עמוקים.
בתום הירידה פגשנו זוג צעיר, שבאו בכיוון ההפוך. הם התכוונו להמשיך ולעלות את המסלול שזה עתה ירדנו. זה הרבה יותר קשה.
הם היו מצויידים בגיטרה ובמפוחית. הוא על הגיטרה , היא על המפוחית ולבקשתנו אילתרו לנו שני קטעי ג`אז יפהפיים.


באחת ההפסקות אחת הנשים קיבלה ורטיגו ואיבדה את ההכרה. מיד השכיבו אותה על האדמה הלחה, הרימו לה את הרגליים ואת הידיים. היא הייתה מאוד חיוורת והדופק ירד לה ל-30 . מפחיד!!!!
התפללתי שתעבור את הטיול הזה בשלום. חיכינו עד שתתאושש ותוכל להמשיך והיא המשיכה והגיעה לסוף. אך בקושי. חלשה וחיוורת.
ההרים המקיפים את הנחל זקופים ומלאי הוד וגם העמוד שעל שמו נקרא הנחל.


בקצות ההרים והסלעים שוכנים להם נשרים. כן, כן מעטים אמנם אך יש עדיין נשרים. קלטנו כמה בעדשת המצלמה.


המשכנו את הטיול והגענו ליישוב מסד שבפסגת הגליל התחתון (ההיפך ממה שהיינו מצפים , שיהיה למטה , ( מן המסד עד לטפחות ), ייושוב מרוחק אך מוקף בנוף קדומים. ירוק והמים של המוביל הארצי נשקפים מכול נקודה.
ובסוף סיימנו את הטיול בכפר הערבי נוצרי עילבון. כבר יפהפה גם הוא על פסגת ההר. פגשנו את עבדאללה שהסביר על עבודות הנחושת שהוא יוצר, ניגן בכינור מוסיקה ערבית, ובני ביתו מכרו לנו: שמן זית, ריבת חרובים, טחינה, זיתים, תבלינים ומוצרי נחושת.
אני קניתי ריבת חרובים כי אמרו שזה טוב נגד אפטות בפה. גום טחינה אורגנית כהה וגם פעמון נחושת כדי לצלצל איתו בסוף המדיטציה ולהעיר את המרפים הרפיה עמוקה בשיעורי היוגה שלי.
רוצים תמונות?



עם החבר החדש. המקל.

טיפול הורמונלי- כן או לא?

פורסם ב-27 בדצמבר 2009, 13:45בבלוג שלי בתפוז
טיפול הורמונלי - כן או לא?
האמת היא שלא פשוט להחליט ולתת תשובה על כך כשאת לא בסיטואציה וגם כשאת בתוכה. השיקולים לכאן או לשם משתנים מאישה לאישה ולכן כול אחת צריכה לבדוק בעצמה ובהתייעצות עם מי שדעתו אמינה עליה, רופא, מטפל אחר, או חברה בעלת ניסיון , כי אין חכם כבעל ניסיון.
ובכול זאת, הניסיון שונה מאוד מאישה לאישה.
חברה מאוד טובה שלי, כאשר התחילו אצלה התסמינים המטרידים של אמצע החיים, רצה לרופאה הגינקולוגית שלה, וכפי שאמרה לי : "הייתי מוכנה לקחת את הטיפול כבר במעלית בדרך אליה". החברה הזו נהנתה באמת מחמש שנים טובות ללא תסמינים אך מיד בתום החמש שנים גילו כי לקתה בסרטן השד. אני לא קושרת באופן חד חד ערכי בין הופעת הסרטן ונטילת הגלולות , אך זה אחד הסיכונים שאישה נוטלת כאשר היא מחליטה לקחת הורמונים, ועליה לדעת זאת מראש ולהחליט מה היא מוכנה לעשות או לא לעשות.
חברה אחרת שלי, גם כן בת גילי, לא סבלה מתסמינים קשים אך התחילו לה בעיות בלחץ הדם, הוא התחיל להיות גבוה מן הרגיל, כיס השתן התחיל לצנוח לה ולשבת באי נוחות בתחתית הבטן, אך לעומת זאת התסמינים שלה לא דרשו טיפול הורמונלי, ולכן מקבלת טיפול רק בתסמינים שציינתי.
אני , לצערי ואולי גם לשמחתי לא יכולתי ליטול הורמונים בגלל שהתגלתה אצלי קרישיות יתר של הדם ולכן זה יכול להיות מסוכן. לכן אימצתי דרכים מקלות.
יוגה, מדיטציה , דמיון מודרך לצד הטיפולים הקונבנציונליים בקרישיות יתר, ביתר לחץ דם ועוד.
מה אני רוצה לומר?
טיפול הורמונלי. לא ברור מאליו. ולא לכול אחת. יחד עם זאת כול אחת עושה את השיקולים שלה.
ולהלן כמה נתונים רפואיים הידועים ושהתפרסמו בשנים האחרונות:
למרות שהטיפול ההורמונלי מקל מאוד על תסמיני אמצע החיים, רק 20% מהנשים נוטלות אותו.
ביולי 2002 הייתה מעין "רעידת אדמה" כאשר התפרסם מחקר מרכזי בהיקף גדול, לבדיקת ההשפעות הבריאותיות של הטיפול ההורמונלי, וראו בו , כי הסיכון בטיפול עולה על היתרונות שלו.
נמצאה: עליה בסיכון לחלות במחלות לב
עליה בסיכון לחלות בשבץ מוחי/קרישיות יתר
עליה בסרטן השד
עליה בתסחיף ריאתי
עלייה באי שליטה בשלפוחית השתן.
לעומת זאת: הייתה השפעה חיובית על אוסטאופורוזיס וסרטן המעי הגס.

ב- 2003 התפרסם מחקר אחר שאמר כי הדברים הללו היו כבר ידועים . גם ההשפעות החיוביות שנצפו היו כבר ידועות.
ורק תחלואת הלב נותרה לא ברורה.

כול המידע שיש לנו על ההורמונים ונטילתן מסופק לנו ברובו על ידי אמצעי התקשורת. לכן ....כול אחת חייבת למצוא את הרופא/ה המתאימים לה.
כול אחת צריכה לקבל ייעוץ משולב: פסיכולוגי, זוגי, פיסיולוגי, ותזונתי.

כול המידע שאני מביאה פה, ברשומות על הנושא, מקורו מניסיוני האישי ומקריאה מרובה של חומרים על הנושא, באינטרנט, ובמקורות אחרים, ומניסיונן של חברותיי.

אמצע החיים או גיל המעבר?

אמצע החיים או גיל המעבר?
פורסם ב-24 בדצמבר 2009, 17:32
מה יותר נעים לשמוע לדעתכם? אמצע החיים? או גיל המעבר? או גיל הבלות?
או משבר אמצע החיים?
לי יותר נעים לשמוע ולהגיד "אמצע החיים". אין לזה קונוטציות שליליות. זה לא מעורר פחד, חשש, או חרדה, זה פשוט יותר נקי וגם יותר נכון. כי אמצע זה משהו כמו עובדה יבשה, שמחלקת שלם לשני חלקים כשקו מתוח בין שני החלקים וזה קו האמצע. ואילו כול יתר השמות?
גיל המעבר? לאן עוברים אני שואלת? האמת היא שלאישה הסובלת מכול הסימפטומים של אמצע החיים זה מרגיש כמו לעבור מן העולם. כך אני הרגשתי.
וגיל הבלות? למה? בלות. בליה? שחיקה? סוף?
מה אני סחבה בלויה כבר? מי החליט? מי נתן את השמות האלה? יש לי הרגשה שגברים הם אלה שהגדירו את המצב של האשה באמצע החיים, כי לרוב, המדענים, והרופאים שחקרו את אמצע החיים היו גברים בהתחלת המחקר של הנושא.
ומשבר אמצע החיים? כן גם פה יש משהו שלילי. לא כולן חוות את אמצע החיים כמשבר. יש הנהנות מפריחה אינטלקטואלית ואישית, ולעיתים גם מינית.
אז אני בוחרת באמצע.
אמצע החיים. אז מה זה בכול זאת?
זהו סך כול החוויות והשינויים הריגשיים, הגופניים , החברתיים והמשפחתיים שכול אישה (ויש אומרים גם כול גבר , בעוצמות ובצורות אחרות) עוברת או תעבור . כול אחת עוברת זאת בעוצמות ועם תסמינים שונים. לא מעטות הן ברות המזל , שזה עובר עליהן בלי זעזועים קשים.
בשבילי, לצערי הרב, זו הייתה חוויה מטלטלת וקשה.
פתאום מאשה יפה, מחוזרת, צעירה בצורתה ובראשה, קרייריסטית , הפכתי לגל חום אחד גדול. צונאמי שהלך והציף אותי ואיים להטביע אותי כול כמה רגעים במשך היום והלילה. במשך הלילה הצטרפו אליו חברים נוספים: חוסר יכולת להירדם, זיעה קרה ששטפה אותי, כאבים בכול הפרקים של הגוף. בקיצור ולעניין הפכתי לאשה שרק רצתה שהלילה יעבור ויגמר ויגיע הבוקר שלא היה יותר קל בהרבה, אבל לפחות יכולתי לעשות דברים בין גל לגל.
למזלי הרב כמו שאמרתי היה תסמין אחד שפסח עליי וזה הדיכאון , אך רבים מן התסמינים האלה שאני הולכת למנות עכשיו ברשומה זו, היו בני בית בגוף שלי.
ולהלן התסמינים האפשריים :
חרדה, עויינות, תנודות במצב הרוח, קושי בריכוז, דימומים כבדים (בשלב של קדם המונופאוזה), יובש בנרתיק, כאב בעת קיום יחסים, גלי חום, הזעות, שינויים מנטליים, דיכאון, שינויים בראיה, שינויים בשיניים ובחניכיים, עצבות, מחשבות ותנודות ריגשיות קיצוניות, חוסר שינה או נדודי שינה, כאבי ראש חזקים, תחושת חוסר שליטה בגוף, ירידה בדימוי העצמי, פגיעה במרקם החברתי -כלכלי עקב היעדרויות מהעבודה, כאבי בטן, כאבי שדיים, כאבי מפרקים, אוסטאופורוזיס, דימוי שלילי של האישה, רירית דקה ומתייבשת ( בגלל המחסור באסטרוגן) , ולכן : פלישת חיידקים , דלקות וזיהומים פטרייתיים, דלקת בשלפוחית השתן, צריבה בזמן הטלת שתן, הפסקת ייצור הורמונים מה שגורם לאיבוד רקמת העצם והשריר, צניחת ריצפת האגן, צניחת השלפוחית, איטיות ופחות גמישות .

אז מה אתם אומרים? זה מפחיד לא ?
ובכן לא. אחרי שלומדים לזהות את זה, לקבל את זה , ולמצוא דרכים להתמודד עם זה , אפשר עדיין לחיות בשלום. אני הצלחתי . עובדה.
אני רוצה להוסיף ולהדגיש כי מעטות הנשים שמקבלות את כול התסמינים במכה אחת כמו עסקת חבילה. כול אחת מקבלת חלק ולעיתים רק דבר אחד, לעיתים רק מחצית . זה אישי לגמרי. זה כפי הנראה תלוי גם בגנטיקה וגם בנתונים סביבתיים ואישיותיים, וכמובן בבריאות הגוף.
אז אל פחד.
לא עוברים מזה כול כך מהר מן העולם. ולכן אני שונאת שקוראים לזה גיל המעבר.
זה גורם להתפכחות. להתעוררת ולהערכה מחודשת של היחסים של האשה עם הגוף שלה, עם הנפש שלה ועם הסביבה.

ברשומה הבאה אכתוב עוד קצת על הנושא

מלכים ג'

הספר מלכים ג' של יוכי ברנדס נפל לידי כתפוח בשל. הייתי מוכנה לספר מסוגו בדיוק. רומן תנ"כי סוחף , שקראתי אותו במהירות הבזק.
אני מודה שהיו רגעים שהתעייפתי מהקריאה בו בגלל משהו שאני לא יכולה אפילו לשם עליו את האצבע , אך יחד עם זה, היה לי רצון וסקרנות לדעת איך היא , יוכי ברנדס, תביא את הדברים לכלל סיום.
אני חושבת שמה שהפריע לי בעיקר הוא החתרנות הבלתי נלאית של הכותבת , שרוצה בכול מחיר להראות את הפנים האחרות, האפשרויות ,של כול סיפור באשר הוא , ובמקרה זה, של ספר הספרים שלנו, של התנ"ך.
אני לא אשה דתית , אתם כבר יודעים, ואני לא כועסת חלילה בגלל שהיא קילקלה לי את הדימוי שהיה לי על התקופות המתוארות בו. אבל הייתה לי הרגשה שהיא גומרת את כול מה שנחשב לגיבור בעיניי. כאילו תם עידן הגיבורים. ותם המיתוס הקולקטיבי.
רק אשה כמו הכותבת, המכירה כול כך טוב את המקורות, יכלה לחפור ולהפוך בהם כך. יחד עם זה היא נתנה מקום של כבוד גדול לנשים, לכוחן, למעמדן, וזה מאוד מוצא חן בעיניי , גם אם לא כולן משתמשות בכוחן זה לטובת האנושות. כך זה גם היום. לא?
יוכי ברנדס מבססת את סיפורה על מדרשי חז"ל אותם היא קוראת בלי לפספס אחד כפי הנראה , ומביאה פה רומן שהופך את כול מה שאנחנו יודעים ומכירים על דמויות חשובות ומרכזיות, בקיצור : מביאה סיפור דומה אך גם שונה.
ההמצאה של יוכי ברנדס, היא בוירטואוזיות שבה היא מחברת את כול הסיפורים, את המדרשים ובתוספות וההשלמות שלה. שחלקן אולי ממוחה הקודח וחלקן אולי ממדרשים כאמור.
הרומן , מלכים ג', מנהל דיאלוג עם סיפורי היסוד של עם ישראל.
הוא מלא תככים ומזימות וגילויים.
"בבסיס הכתיבה של הספר הזה עומדים הדברים של הכותבת האומרים:
סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים. "
אם אני מבינה נכון את מה שיוכי ברנדס אומרת פה אז כוונתה היא שניתן לספר את אותו סיפור מאין סוף זוויות , השקפות ונקודות ראיה. ואת אותו סיפור שאנחנו מכירים כול כך טוב, אם היה נכתב על ידי סופר או סופרים אחרים, היינו מקבלים תנ"ך אחר. וכך גם התוצאות היו אחרות.
תנ"ך שבו שאול המלך , הנחבא אל הכלים הוא הדמות המובילה, המועדפת, האהובה ולא דמותו של דוד מלך ישראל. וכך גם לגבי שלמה המלך ,ה"חכם באדם".החכם באדם יכול גם להיתפס כטיפש באדם שכול מה שעומד בראש מעייניו וסדר עדיפויותיו, הוא "אוסף" הנשים שלו שבסוף מגיע לאלף "פריטים" כמו שאנחנו יודעים כבר. נשים נוכריות רבות שלהן בנה ארמונות פאר גדולים מכספי משלמי המיסים בישראל.
כך שהכול בעיניי המספר.
אני מאמינה שזה נכון לגבי כול כתיבה היסטורית באשר היא. גם בימינו אנו.
ראו מה עשה השופט גולדסטון עם העובדות של מלחמת "עופרת יצוקה", לעומת האמת שלנו. וגם בקירבנו יהיו שיראו את אותה "אמת", במשקפיים כאלה ובמשקפיים אחרים.
אז אולי אין אמת אבסולוטית?
אולי הכול בעיני המתבונן והמספר?

מדיטציה על להבת נר

מה יותר מתאים לחג החנוכה מאשר מדיטציה על להבת נר?

מדיטציה על להבה של נר היא המדיטציה שאני הכי אוהבת. זה תמיד פלאי בעיני, העובדה שאני יכולה לעצום את העיניים ועדיין לראות את הנר בתוכי , באזור העין השלישית. בסנסקריט קוראים לתירגול הזה טראטאק, וזוהי טכניקה של ריכוז שאפשר לתרגל אותה על כול חפץ שבוחרים, וגם על להבה של נר.
אני אוהבת מאוד לעשות את זה עם הלהבה כי יש בזה משהו מאגי מיסטי. אני ממשיכה לראות את הלהבה על כול צבעיה רק בתוכי. אני רואה את הלהבה במצח, בצבעים השונים שלה, הכתום במרכזה, וההילה האדומה והתורכיז, וגם הילה תורכיז נוספת יותר חלשה וגדולה. ואת הבסיס אני רואה בסגול.
כאמור אפשר לעשות זאת גם עם פרח אהוב, עם אבן קריסטל, עם כול חפץ שבוחרים, עם אלמנט בטבע, או עם צילומים של קדושים . היתרון של התרגיל בנוסף על העובדה שהוא מחדד ומשפר את הריכוז ולא מאפשר הסחות דעת , הוא בכך שהוא מחזק את שרירי העין וגם שוטף ומנקה את העין. אז איך עושים את זה?
זה הולך ככה: שמים נר דולק על בסיס במרחק של כמטר מכם, יושבים מולו כך שהלהבה עומדת בגובה העיניים שלכם. ומתחילים להסתכל על הלהבה המרצדת בלי לעפעף עד שהעין מתחילה לדמוע. כשהיא מתחילה לדמוע עוצמים את העיניים ועושים זאת שוב. ושוב עוצמים את העיניים. לפעמים אחרי פעם אחת ולפעמים אחרי מספר פעמים כבר תראו את הלהבה במקום שתחליטו לראות, בעין השלישית או באזור הלב. אתם המחליטים.
אני תמיד מתרכזת על העין השלישית והיא תמיד מקבלת את כול הצבעים של הלהבה ובסוף הופכת לסגול עמוק.
נסו ותספרו איך היה לכם.
בעיניי זה תמיד מקסים!

Bonjour Tristesse

Bonjour Tristesse

" שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן.
את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה בשפת המקור, בצרפתית ,לפני כשלושים ושמונה שנים. הייתי צעירה בת שמונה עשרה בערך, ונדמה לי אפילו שזה היה הספר הראשון שקראתי בצרפתית מתחילתו ועד סופו.
עברו להן כול כך הרבה שנים, ולא זכרתי את תוכנו בכלל, ומאחר והתרגום לעברית נפל לידי באקראי , החלטתי לחזור ולקרוא בו , ולראות מה היה שם בשבילי בגיל כול כך צעיר יחסית?
אז זהו ספר קטן, שניתן לסיימו בשעתיים בערך, כך זה נמשך אצלי.
אך הספר הזה, הקטן, בכול זאת עורר מהומה בזמנו. זכה למליוני קוראים בכול העולם ואני שואלת את עצמי למה? מה היה בו שמשך כול כך הרבה אנשים לקרוא אותו , מאז פורסם לראשונה בשנת 1954 ועד לעצם היום הזה. מה גורם לצרפתים לחזור ולהדפיסו במהדורות נוספות, אותו ואת יתר ספריה של סגאן?
פרנסואז סאגן כותבת את הספר בהיותה בת שבע עשרה בלבד, והיא כותבת כמו אישה שיש לה כבר ניסיון במין ובתככים שמאחורי הקלעים, כמו אישה שמרשה לעצמה לעשות הכול כדי להשיג את מטרותיה הקטנות והלא מודעות עד הסוף, (אני מקווה שהן לא היו מודעות עד הסוף) כי הסוף של הסיפור הוא רע מאוד.
אני לא יודעת איך הספר הזה השפיע עליי אז. אין לי מושג. ברור שהוא השפיע כי אין דבר שלא משפיע לדעתי. אולי הוא השפיע על תפיסתי הנשית ועל המיניות שלי , אך לעולם לא אדע לשים את האצבע על האיך בדיוק.
בכול אופן, הפעם קראתי אותו בעיניים של אישה בוגרת. והוא עיצבן אותי.
לא פלא שנחשב אז , לפני כול כך הרבה שנים לספר שערורייתי.
ועדיין השאלה בעינה עומדת: מה בצרפת של אותם ימים, ימים שאחרי מלחמת העולם השנייה , של התחזקות הקומוניזם ברוסיה, של דיבורים על סוציאליזם והומניזם, משך כול כך את הקוראים ?
בסך הכול אנחנו יכולים לומר כי אלה הם הגיגיה של נערה מתבגרת, קנאית לאביה , אדיפוס משחק פה תפקיד חשוב בין אם היא יודעת ובין אם לא , נערה שהחופש והמתירנות, איבוד המוסריות והרסן עלו לה לראש, וגרמו לה לעשות מה שעשתה.
ובכול זאת אני חושבת שהשימוש במיניות של הילדה הזו לא היה כשל כול הנערות אז. פה בישראל בטח שלא היה, אבל נדמה לי שגם באירופה המערבית כולה , זה היה בבחינת חידוש ונועזות.
היא בהתנהגותה שברה את כול המוסכמות. את כול מה שיכול היה להיות חשוב ויציב בעולם. היא בזה לאהבת אמת, למוסר, לכול מה שהגביל את החופש האישי שלה.
כול זאת רק לכאורה.
כי בכול זאת יש שם איזה שהוא תום של ילדה פגועה. שרוצה לשמור על אבאל'ה שלה, בכול מחיר.
ואני חושבת שזה מה שמשך את הקוראים.
ססיל , גיבורת הספר חיה במנזר לאחר שאימא שלה נפטרה. אך יצאה ממנו כדי לחיות אם אבא הולל ורודף שמלות שלא הסתיר מפניה את התנהגותו, ההיפך היא הפכה לעדה לכך פעמים רבות אין ספור.
ההתייחסות הזו לאבא שלה כאל מי שאשתו לעתיד תיקח אותו ממנה, כמי שתפגע בקירבה ובאהבה שלהם, כמוה כמו התייחסות לבגידה שלו בה. וזה מה שמשך כול כך את הקוראים.
נדמה לי שהאומץ הזה של הילדה הצעירה לקרוא לדברים בשמם, ולא להסתיר את מעלליה ורגשותיה האמיתיים והלא מוסריים, הם אלה שמשכו את הקוראים, והם אלה שמושכים כפי הנראה את הקוראים עד עצם היום הזה.
אני יכולה לומר, כי היום הספר הזה מאוד מעצבן אותי. אך אז קראתי אותו ברצינות רבה כאילו אני קוראת ספרות מופת. זו לא ספרות מופת. אך אני בטוחה שגם בהיותה ספרות ללא יומרות פילוסופיות או פוליטיות או אחרות, היא הטביעה חותמה על כול הקוראים אותה אז , כולל אותי, וגם היום.
שלום לך עצבות , הוא המשפט הכמעט אחרון הנאמר בספר בקשר לסוף הבלתי צפוי שלו.
אך אני רואה בזה יותר מעצבות.
כן יש שם עצבות אבל יש גם חוצפה גדולה מצידה של הנערה, יש שם רוע, יש שם קנאה, יש שם חוסר כבוד למושג האהבה. שלום לך רוע? אולי ...
שלום לך עצבות הוא המעט שבמעט שאפשר לומר על הסיטואציה ההיא.
ובכול זאת .....רב מכר. ועם כך אני לא יכולה להתווכח.

אהבה עצמית, התמכרויות וריפוי עצמי

אהבה עצמית, התמכרות וריפוי עצמי
כרופא , פתח ואמר ד"ר פינקי פיינשטיין : " כול אדם זקוק כול הזמן לריפוי" . זקוק לחוויית עונג. זוהי תחזוקה מתמדת לדאוג לחוויית העונג. חלה עלינו "חובת ההנאה".הנאה היא הכרח וזה מה שיהפוך את החיים שלך ושלי ושלנו לראויים יותר.כול בעיה שאדם לא מצליח להיפרד ממנה ושמזיקה לו , יש בה אלמנט של התמכרותאיפה שיש התמכרות אין אהבה עצמית ואין כבוד עצמי. התמכרות היא גם דברים שנראים לכאורה מצוינים אך אם עושים זאת שוב ושוב באופן כפייתי הוא התמכרות: החל באוכל, בכסף, בעישון, ועוד ועוד ועוד וכלה בסקס ועוד ועוד ועוד.שלב ראשון יש לזהות למה אתה מכור.איפה מכאיבים לך?קרא לזה התמכרות וכבר לקחת אחריות.ברגע שמכניסים אהבה עצמית למקום הכואב של פעם זו התחלה של ריפוי מהתמכרות.האם יש קשר לאהבה עצמית ולגנטיקה?אדם מגיע לעולם עם מטען גנטי, אך גם עם היכולת לאהוב את עצמו. במשפחה שבה יש יותר פרגון , תמיכה ועידוד יגדל אדם עם יותר אהבה עצמית וביטחון ביצירתיות שלו.במשפחה שיש ביקורת, בעיות בין ההורים ...יהיה לכולם יותר קשה.אחת העצות היפות שקיבלתי בסדנא הזו היא כתיבת מכתב אהבה עצמית.כתבו לעצמכם מכתב אהבה עצמית, כך הוא הציע.כולם כתבו.הוא שלף מעטפות מבוילות , ביקש להכניס את המכתב פנימה ולשלוח כול אחד לכתובתו האישית.כך קיבלתי את "מכתב האהבה בדואר" (רשומה בנושא הזה שכתבתי לפני כשבוע)שלחו לעצמכם מכתב אהבה עצמית כול שבוע.תפקידו של המכתב הזה הוא לעורר את הידע הגנטי הקדום לתחייה.זה חייב להפוך להרגל, לשגרה. מין מחויבות עצמית להעניק לעצמי מה שאני יכולה בתוקף הנסיבות.אחר כך הוא מגדיל לומר ומציע לכתוב מכתב אהבה עצמית פעמיים ביום, בכול יום.זה בדיוק כמו ללכת למכון כושר של הזיכרון. כמו שהולכים למכון כושר בשביל הגוף ולקבל את ההזנה הנכונה, כך הוא אימון של "שריר הזיכרון".מי שיעשה זאת פעמיים ביום אחרי שבוע זה יהיה אמיתי. התמדה היא המפתח.כמו תרופה שיש לקחת באופן סדיר, כך גם המכתב .בהתחלה זה מלאכותי, זה מציף ספקות, פחדים , זלזול. יש לקחת נשימה , להשקיע בזה זמן תקופה מסוימת ולצפות לשינוי.אם אדם דבק באהבה עצמית אין אפשרות שלא יפגוש את המיוחד שבו/ה .המיוחד שבי יכול להפוך לשירות לקהילה תמורת כסף.הגרעין היצירתי לפי ד"ר פיינשטיין הוא החזק ביותר בכול אדם , ואם הוא לא מקבל מימוש חיובי הוא מקבל מימוש שלילי בדמות של התמכרויות, בעיות כאלה ואחרות.כאשר אדם אוהב את עצמו , מוריד ביקורת עצמית , ומוסיף לזה ביטוי יצירתי, אז מפעיל האדם את הגרעין היצירתי שלו.הגרעין היצירתי של האדם הוא הביטוי של הניצוץ האלוהי שבו. החתירה למימוש עצמי , אם כך, ואת זה אני מאוד אוהבת, היא גם חתירה לגילוי האלוהים הפנימי.כלומר: אמונה היא בבסיסה אהבה עצמית.ככול שאדם אוהב את עצמו יותר הוא חווה חלקים נשגבים בתוך עצמו.זוהי חוויה רוחנית.ולכך אני מאוד מתחברת.ואתם?

טיול לשמורת המסרק

לפני שאני יוצאת אוטוטו לטיול הבא, כי זה חובה! לא משנה איך מרגישים.
מתאימים את המסלול למצב וליכולת. אז כדי לא להתאמץ יותר מידי בחרו בשבילנו בשבוע שעבר, מסלול light (קל) . מסלול שמתאים לכול אחד.
כול אורכו כ-700 מ` הליכה אך כולו בתוך יער ים -תיכוני או חורש ארץ ישראלי, כמו שיש לומר, אדמת חוואר, נקודה גבוהה ויפה המאפשרת תצפית ביום בהיר, עד קצות הארץ כמעט. התחלה של הפריחות החורפיות, אדמה לחה, ריח של גשם, והמון עצים מדהימים. משלטים, קצת מורשת והרבה טבע.
מתאים גם למשפחות עם ילדים ואפילו תינוקות במנשאים.
פשוט לשאוף אוויר הרים.
כי אין כמו שמורת המסרק לאוויר הרים.
אז למה קוראים לה שמורת המסרק? רמז: אין קשר לתסרוקות.
בשמורה יש חבורה גדולה של עצי אורן ירושלמי הצומחים בפסגתה ומזכירים מרחוק צורה של מסרק לשיער.
כיפת המסרק בנויה מחוואר שהוא צורת המוצא שלו, שממנו מתפתחת קרקע המהווה תשתית נוחה להתפתחות של עצי האורן שגילם למעלה ממאה וחמישים שנה, וגם עוד הרבה מאוד עצים אחרים: אלה, אלון, חרוב, אוג הבורסקאים או אשחר, קטלב, ועוד ועוד.
בשטח השמורה נמצא משלט 17 , שהיה חלק משרשרת משלטים שהיו פזורים לאורך הרכסים , זוכרים את השיר "יא, יא משלטי?" , אשר שימשו את הערבים במלחמת העצמאות כבסיס יציאה לפיגועים בתנועה לירושלים וממנה.
הכניסה לשמורת המסרק היא דרך מושב בית מאיר היום , מכביש מספר 1 לכיוון ירושלים , בקטע של שער הגייא ליד המושב שורש.
המושב בית מאיר הוא מה שידוע בית מחסיר (מוזכר בשיר באב אל וואד..) הכפר הערבי, וכיבושו יחד עם ההשתלטות על משלט 17 נעשו על ידי חטיבת הראל של הפל"מח במסגרת מבצע מכבי.
בתחום השמורה נמצא כביכול גם קבר השיח אלעג`מי, שלפי המסורת המוסלמית היה הספר של הנביא מוחמד. המדריך שלנו אמר שזה לא נכון ובכלל ברוב המקומות שאומרים כי יש קבר היה רק אורחן דרכים.
באזור יש גם מערות שנחצבו על ידי אדם, בגלל שהסלע שם מאוד רך, ושימשו על ידי המוסלמים, להסתרת נשק במלחמת העצמאות.
ועכשיו לתמונות:

איך להתרכז במה שחשוב באמת?

הנושא הוא בהשראת רשומה של Leo Babauta בבלוג שלו Zen Habits ומנסיוני האישי.

כאשר הילדים שלי היו תינוקות, כאשר עבדתי בבית ובחוץ היה לי ברור לחלוטין איך להתרכז במה שבאמת חשוב.
בעל, ילדים, בית, עבודה, זה תמיד היה הכי חשוב בשבילי. אך ככול שהילדים גדלו ובגרו , וחיי הנישואים לא היו סוגים בשושנים, התחילה לעלות ולנקר במוחי השאלה: מה באמת חשוב ואיך להתרכז בזה?
תמיד היה לי חשוב מאוד ללמוד. בכול מצב בחיי רציתי לשלב לימודים באין סוף תחומים, וכאן התחילו השאלות והתהיות. מה באמת חשוב ללמוד? האם נכון לשאול את השאלה הזו בכלל? האם יש משהו שחשוב ללמוד אותו ומשהו אחר שאינו חשוב בכלל?
אז תשובתי היא , שהכול בעיני ובמוחו של השואל.
לי היה חשוב ללמוד תחומים רבים , בחלקם פרקטיים שסייעו להתפתחות שלי ולעבודה שלי, ובחלקם איזוטריים לחלוטין.
היה לי חשוב וגם רציתי מאוד להתפתח במספר כיוונים שונים בתכלית האחד מן השני. זהו פיזור רב מידי של אנרגיה. אני יודעת זאת, אך יחד עם זאת , נהניתי מזה מאוד. האם זה לא פחות חשוב?
בכול אופן, היום אני יודעת בוודאות שחלק מן הדברים שעשיתי לא היו ממש חכמים ומועילים למרות שנהניתי מעשייתם, ואני יכולה להעלות כאן כמה נקודות ועצות למה לא לעשות כך, ומה כן לעשות:
1. ראשית, אדם חייב להציב לעצמו מטרה בחיים - אני לא הצבתי לעצמי מטרה באופן מודע והיו לי הרבה מטרות בלתי מפוקסות אותן חתרתי להשיג תוך פיזור רב של אנרגיה ותוך ניסוי ותהיה.
2. יש צורך בריכוז בנושא אחד ולאחר השגתו להוסיף עוד אחד וכך הלאה.
3. לא כדאי להציב מספר מטרות בו-זמנית. בזה הייתי נהדרת. חלק הגשמתי בפוקס וחלק אחר פיספסתי בגדול.
4. לאחר שהצבתם מטרה- הקציבו לה זמן להשגתה, וראו בדמיונכם את החיים שאתם מדמיינים שיהיו לכם עם השגת המטרה.
5. לעיתים מאוד קשה למצוא את המטרה או את הייעוד שלנו. לכן כדאי לשאול את עצמי , מה הכי מרגש ומשמח אותי לעשות?
6.הדברים שאנחנו שמחים/אוהבים לעשות הם המסרים הסמויים של הנשמה, האומרת לנו כי שם מקומך!
7. הקדישו זמן לדברים המשמחים ונסו להפוך אותם למקור פרנסה. תרגמו אותם לבד או בעזרת יועץ, לכסף.
8. אל תנסו לרצות ולשמח את הסביבה הקרובה בבחירה שלכם. הקשיבו רק ללב האמיתי שלכם.
9. ותרו על העיסוקים והפרוייקטים שאתם עושים מתוך אילוץ - הם גוזלים זמן ואנרגיה.
10. הקדישו זמן למה שאתם אוהבים באמת ועשו זאת ראשית לכול, אחר כך התפנו לדברים האחרים.

לקח לי שנים רבות וקריאה רבה להיות מודעת לעצות האלה. היום אני מקשיבה יותר ללב שלי. ולפעמים אני שואלת את עצמי : לאלו הישגים הייתי מגיעה בחיים לו פעלתי כך קודם?

פסיכותרפיה הוליסטית- גופנפש

"הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה." זה שם ספרו של קן דיכטוולד אותו קניתי וקראתי לראשונה ב-1997 , ומאז אני חוזרת אליו כדי להיזכר. לא אכתוב עכשיו על הספר הזה. אולי בפעם אחרת.
הרצון שלי להיזכר בכתוב בספר הזה התעורר לאחר הכנס בנושא "פסיכותרפיה הוליסטית, גוף נפש" שבו הייתי לפני כיומיים. סיפרתי לכם כבר אתמול בקצרה שהיה מעניין, וכי הלב נפתח עוד קצת, וכי דיגדגנו האחד לשני, לשניה ולשלישי, ולעוד...בגוף, בלב ובנשמה.
הפסיכותרפיה ההוליסטית, היא שיטת טיפול העובדת על כול הרבדים: הפיזי, האנרגטי, הרגשי , הנפשי, והרוחני.
לכול אורך הטיפול בשיטה הזו, מסתכלים על הנשימה. יחד עם מגע ודיבור.מגע בטוח נותן למטופל מקום והרגשה של מילוי הצורך.
הנשימה שהיא כול כך זמינה , ועליה אנחנו הכי פחות נותנים את הדעת כאשר אנחנו לא עובדים עם מודעות, היא זו המחברת אותנו פנימה והחוצה. הנשימה מאפשרת להביא חלקים גבוהים של הנשמה לידי ביטוי ומודעות. תשומת הלב לנשימה מאפשרת להיות במפגש אנושי שנמצא באיזו שהיא אלכימיה של הקשר. כאשר ערים למימד הזה, שבין המטפל והמטופל, אנחנו פוגשים רגע של אינטימיות ושל קדושה. פשוטו כמשמעו. זו הרגשה שהיא מעבר למילים.
הפסיכותרפיה ההוליסטית בודקת את התנועה שבין מכאובי הגוף ומכאובי הנפש. היא שואלת: מה קורה לנפש כאשר הגוף כואב? וגם ההיפך היא שואלת. מה קורה לגוף כשהנפש כואבת?
כאשר יש מודעות לנשימה במהלך הטיפול ובכלל (לא רק במהלך טיפול גם בחיים של אנשים מודעים שרוצים לעבוד על נושאים שונים) יוצרת חיבור למימדים שהם מקורות ההשראה שלנו.
לכול רובד יש צורך במזון המתאים והנחוץ לו:
הגוף רוצה להנות.
הנפש רוצה אהבה, קשר, מגע, הכלה,וקבלה.
ה- mind (השכל, ההכרה) צריך מזון של הבנה. שם גם נמצאת מערכת האמונות שלנו. ובטיפול אנחנו מחפשים את האמונה הבסיסית שלנו שאיתה אנחנו מסתובבים בעולם, והיא , יחד עם האמונות האחרות שלנו, יוצרות את מה שאנחנו חווים בעולם.
הנשמה - גם היא זקוקה למזון: אהבה, רוחניות, מוסיקה, טבע, וכול אלה גורמים למשהו בתוכנו, הלב והישות כולה, להתרחב.
מאחר ואנחנו לא חיים בעולם מושלם, הנפש מתכווצת.
השרירים נסגרים. נגרמת אי-נוחות. כיווץ בצוואר למשל. (מה שקורה לי לצערי המון...)
הפסיכותרפיה הגופנית הוליסטית מאפשרת ומזמינה אותנו לצאת למסע לתוכנו ולתוך מערכות היחסים שלנו.
מערכות היחסים שלנו הן ההזדמנות שלנו לגדול. ככול שאני חושבת יותר במושגים של התרחבות המערכת , יש יותר סיכוי להגיע לאיזון , לוויסות של המערכת הריגשית שבתוכה אנחנו חיים.
ונשאלה שם בכנס ההוא השאלה: האם למערכות היחסים שלנו יש קשר לבריאות שלנו?
וברור שהתשובה היא חיובית.
אנחנו מגיבים אחד לשני גם אם אנחנו לא יודעים את זה. הפסיכותרפיה הגופנית הוליסטית היא הזדמנות להביא ולהבין את הסיפור שלנו.
אם אנחנו מאפשרים לעצמנו להתרחב אל מעבר להבנה, למימד המסטי, או המיתולוגי , שיש הקוראים לו התת מודע הקולקטיבי, אנחנו מטיילים במצבי תודעה אחרים. זוהי התרחבות לאותו מקום שיש רק אנרגיה , נשימה, מדיטציה, עם הרשות שאנחנו נותנים ללב שלנו להתרחב.
הלב מחובר לידיים. הידיים יודעות לפני שאנחנו נוגעים.
תמיכה, מגע, מילה, אהבה, מאפשרים ריפוי.
והנה תרגיל נפלא שתרגלנו בכנס ההוא:
תרגיל אהבה:
שמים את היד על הלב ומדמיינים דלת נפתחת. ממשיכים במודעות לנשימה כול הזמן. לשאיפה ולנשיפה ומעמיקים אותן מעט. שמים מוסיקת רקע נעימה שעושה לכם טוב ומקשיבים תוך תשומת לב על הנשימה ועל הדלת שנפתחה בתוך הלב שלנו.
<< בורא פרי העץ והאדמה

האם אני את/ה מאושר/ת?

בימים האחרונים מסתובבת לי בראש השאלה הזו: האם אני מאושרת? ואני מתארת לעצמי שלכול אחד ואחת מכם יש גם כן ימים כאלה, רגעים של מודעות למצבנו, אני קוראת לזה. האם המודעות הזו היא טובה? האם טוב לי לשאול את עצמי שאלות כאלה שעלולות להוביל אותי למסקנה, שאני לא מאושרת, ושאצטרך לעשות מעשה על מנת לשפר את הרגשתי?
אולי לא אוכל לעשות את מה שיהיה צורך לעשות כדי להיות מאושרת?
אולי אפחד ואתמלא חששות שאם אעשה מה שראשי ושכלי אומרים לי לעשות וגם הלב שלי אומר, אולי אגרום לעצמי להיות עוד פחות מאושרת? האם להיות מאושר זה דבר יחסי או מוחלט? האם זה בהתאם להרגשתי האישית בלבד?
האם יש מדדים למדידת אושר שיכולים לומר לי אם למשל יש לך כך וכך וכך וכך...את חייבת להיות מאושרת. ואם למשל יש לי כך וכך וכך וכך ואני עדיין לא מאושרת? ועדיין מרגישה מחנק בגרון, וקושי בנשימה, ואבדה לי שמחת החיים הבסיסית שמלווה אותי רוב הזמן? , האם זה אומר שאני כבר לא מאושרת?
האם אפשר להיות גם מאושרת וגם עצובה לפעמים?
אז אלה שאלות רבות שאני מנסה לתת להן תשובות ביני ובין עצמי, וכשאני לא מצליחה אני גם מנסה להיתלות על ענפים גבוהים, וללכת לקרוא אצל אנשים חכמים ממני. אנשים שחקרו את הנושא או כתבו עליו או יודעים משהו שאני לא יודעת. יש מסתבר הרבה אנשים כאלה לאחרונה. שיודעים מה טוב בשביל אחרים , כי הם חקרו זאת. הייתה לא מזמן תוכנית בת ששה פרקים בטלויזיה, שאת רובה לא ראיתי, תוכניתו של מיקי רוזנטל . בתוכנית השתתף גם פרופ` יורם יובל, שאת דעתו אני מאוד מחשיבה (איש מקסים נראה לי מקריאה בספריו וממבטים חטופים בתוכנית הזו) שבה דובר והודגם רבות , כך הבנתי, על איך להיות מאושר.
אני פניתי שוב לספרו של ד"ר טל בן שחר,"באושר ובאושר" כי הוא היה לי זמין. ד"ר טל בן שחר כותב בצורה מאוד מדעית אך משתמש גם בתרגילים ופסקי זמן למחשבה, להרהור, ליישום, במדיטציות. כלים הלקוחים מעולם העידן החדש.
פסיכולוגיה חיובית קוראים לזה היום. ולצד הניתוח והידע שהוא מביא בספר, הוא מציע גם תרגילים ועשייה פרקטית להגברת האושר האישי.
תרגיל ראשון בספרו קשור לשינוי הרגלים. הוא קורא לזה טקסים. הוא מציע הכנסת טקסים לחיים שיעשו אותנו יותר מאושרים. אך אני רואה בזה הרגל.
צ`רלס נובל אמר: "קודם אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו ואחר כך ההרגלים שלנו יוצרים אותנו". כול כך נכון בעיניי. שינוי הרגלים הוא דבר לא קל לעשותו. אך יותר קל לשנות אם עושים זאת בהדרגה.
למה הוא מתכוון?
כול אחד ואחת יכולים לחשוב על משהו שהיו רוצים להכניס לחיים שלהם ושאתם חושבים שיעשה לכם טוב. שיעשה אתכם יותר מאושרים. כמו למשל: הכנסה של פעילות גופנית לסדר היום שלכם או לשבוע שלכם. אז לא כדאי , כך הוא אומר להחליט באופן דרסטי: "מעכשיו אני מתרגל בכול יום ויום" , אלא , בהדרגה. כי אם לא נשיג את היעד שאותו הצבנו לעצמנו, נהיה לא רק פחות מאושרים אלא גם יותר מתוסכלים. לכן ..לאט , לאט. יש להחליט על פעם אחת ולדבוק בה. אחרי שהצלחנו לייצב את ההרגל הזה אפשר להעצים אותו.
או אם מחליטים לצאת לבילוי קבוע , פעם בשבוע עם בן זוג, יש לנסות להכניס גם יצירתיות בבילוי הזה כדי שלא נפסיקו וגם זה יגרום לתיסכול.
בקיצור חברים, יצירת טקסים קטנים שיעשו אותנו יותר מאושרים , זו אחת העצות של טל בן שחר.
ואני אומרת כי טקסים קטנים אלה, הופכים להרגלים והופכים אותנו למי שאנחנו רוצים להיות.
אז צאו לדרך...
החליטו עכשיו מה אתם רוצים להוסיף לחייכם שיעשה אתכם יותר מאושרים.
לא כשתגיעו לפנסיה, לא כשיהיה לי יותר כסף וזמן. עכשיו הוא הזמן להיות מאושר.
לא חייבים לקפוץ ולהחליט על מעשים גדולים , כדאי להתחיל בקטן ובהדרגה.
אני מנסה זאת כול הזמן!
ואתם?

מרק קובה בקלי קלות

פורסם ב-14 בנובמבר 2009, 14:07
אני חייבת לרשום את המתכון הזה פה, מהר מהר לפני שאשכח , אחרת אצטרך לשאול שוב בפעם הבאה שארצה להכין אותו.
אז קודם כול אומר לכם שהוא יצא מצויין. שני הבנים שלי , וגם האיש מאוד אהבו אותו, וזה מה שחשוב לי.
אחותי הקטנה שהיא כבר לא בת שנה, אך עדיין אחותי הקטנה, היא אחלה "בעלבוסטה". חרוצה ומשקיענית שאין כמותה. עוזבת כול יום את הבית ב-06:00 בבוקר כדי לתפוס את הרכבת הראשונה שלוקחת אותה עד למקום העבודה שלה בעיר אחרת. וכך גם חוזרת בסוף היום.עובדת במשרה מלאה ותובענית, מגדלת ארבעה ילדים שהקטנה בת חמש והגדול חייל, אין לה עוזרת, ואין לה מבשלת ואופה. בכול השעות הנותרות לה לאחר העבודה היא, מכבסת, תולה, אופה, מבשלת, מנקה, מסיע ילדים לחוגים ועוד ועוד, ובסוף היום עוד יש לה כוח ללכת למכון כושר. "משיגן אוף אגנצן קופ"(משוגעת על כול הראש) . אני מודה שגם אני הייתי כזאת בגילה,זה כפי הנראה בג בייצור המשפחתי. אבל היום ברוך השם נרגעתי ואני רחוקה מאוד מכמות ההשקעה שהיא עדיין משקיעה. טוב צעירה ממני בשנים לא מעטות.
אך למה אני מספרת לכם כול זאת?
אז אני אגיד לכם.
ברכבת שאיתה היא חוזרת יום יום יושבות נשים נוספות שגם הן לא לוקחות את האוטו לעומסים של תל אביב, והן נפגשות דרך קבע ברכבת. וכך למרות שלא הכירו קודם, נהיו חברות. ושם ברכבת, כשאחותי חוזרת מעבודתה, מחכה לה מישהי שגם חוזרת לעיר שלה, שמחכה לעלייתה של אחותי לרכבת בייחוד בימי חמישי. ואז... לאחר שלמדה שהיא, אחותי הקטנה, גם יפה וגם אופה, בכול סוף שבוע היא מבקשת ממנה מתכון. אני רואה אותה גם, את אחותי הקטנה, אבל מעולם לא מבקשת מתכון.
אבל הפעם שאלתי: נו , ומתכון של מה נתת לה הפעם?
מרק קובה אדום.
זה קשה להכין שאלתי?
לא מה פתאום . אז תני לי תני לי אמרתי, כי הילדים שלי מתים על האוכל שלה.
ובכן זה הולך ככה:
כמובן שלא עומדים ומגלגלים לבד את הקובה כי את זה לא הייתי עושה. הולכים לסופר הקרוב, וקונים קציצות קובה (למרק עם בשר ולא חמוסטה) מוכנות וקפואות אך אני מצאתי אחרות ( לא של החברה שהיא המליצה לי )וזה היה ממש בסדר. מכניסים אותן לפריזר עד להכנה.
מכינים מרק לקובה:
מצרכים:
1 חבילת גבעולי סלרי ועלים.
6-7 יחידות קטנות של סלק אדום
1-2 עגבניות
1 קופסה קטנה של רסק עגבניות
5 גזרים קטנים
2 תפוחי אדמה
10 שיני שום
1 בצל
1 לימון או מלח לימון
פפריקה, מלח, פלפל שחור, מרק עוף ללא תוספים מלאכותיים
אופן ההכנה: (רצוי בסיר ממש גדול)
מוציאים את הקובה מהפריזר. מניחים בצד.
שוטפים היטב את עלי הסלרי ואת הגבעולים ומכניסים לסיר עם מעט שמן זית או אחר.
לתוך הסיר מרסקים את העגבניות ומתחילים לאדות את הירקות תוך ערבוב בתוך מעט השמן שבסיר. מוסיפים את הסלק האדום הקלוף כמובן, הגזר, תפוח האדמה, השום , ורסק העגבניות וממשכים לערבב לספיגת כול הטעמים של הירקות. וכשמרגיש לכם נכון מוסיפים מים, את הבצל חתוך לרבעים , ואת התבלינים . כשמתחיל לרתוח מוסיפים מיץ מלימון אחד טרי ורבע כפית מלח לימון. (אפשר רק לימון או רק מלח לימון) . מוסיפים את התבלינים לפי הרגשתכם וטעמכם. נותנים למרק להתבשל לאחר שרתח פעם ראשונה על אש בינונית עוד כ-45 דקות. כשהמרק מוכן מוסיפים את קציצות הקובה ומבשלים על אש בינונית בהתחלה, ואחר כך קטנה מאוד עוד כשעה.
אפשר להגיש עם או בלי אורז לבן אותו מניחים על השולחן בקערית גדולה וכול אחד מחליט כמה ומתי לקחת,אם בכלל.

בתיאבון,

חבל ששכחתי לצלם.
יצא מהביל, טעים וצבעוני

לנשום נכון!?

כמה בנאלי, אתם בטח אומרים לעצמכם. אז זהו, שאתם טועים. זה אולי לא הנושא הכי מדליק בעולם, ובטח לא הכי מעניין, אבל בלעדי הנשימה אין חיים.
אפשר בלי אוכל, בלי מים לכמה שעות אבל בלי אוויר? לא יותר מכמה שניות.
אז אם זה כול כך ברור מאליו, בואו נראה מה אנחנו יודעים על הנשימה.
איך נושם אדם מתוח ? או אדם מפחד? או אדם בסטרס?
ראיתם והרגשתם על עצמכם. אני בטוחה. ואם אתם לא יודעים לומר איך , אז אני אומר, הנשימה שלו תהיה מאוד רדודה ומקוטעת. מה שאומר שהוא לא מכניס לגוף מספיק חמצן. ואם כך, האם אתם מבינים את הקשר שבין הנשימה להכרה? נשימה שקטה ורגועה תביא איתה הכרה שקטה. שמתם לב , שכשאתם מתרכזים במשהו, הנשימיה נעשית יותר איטית כדי לקלוט ולהבין ....? שמתם לב שרק תשובת לב על הנשימה , פשוט לראות את האוויר הנכנס והאוויר היוצא , מרגיע וכבר הינו סוג של מדיטציה. לא שמתם לב?
אז תתחילו לשים!
ועוד על הנשימה: האם יותר נכון לנשום דרך האף או דרך הפה?
האם יותר חשוב שהשאיפה תהיה יותר ארוכה מהנשיפה או ההיפך?
חישבו על זה רגע.
אלו איברים משתתפים בנשימה, האם רק הפה, האף, הריאות, הסרעפת, כולם?
האם נכון לנשום רק עד החלק העליון של הריאות, או עד החזה ? או עד הסרעפת?
אז זהו שיש ליוגים כמה תשובות חד משמעיות בעניין הזה.
כדאי לנשום דרך האף ולא דרך הפה. הפה נועד לאכילה ולשתיה. דרך האף יש פילטרים שמסננים את האוויר הנכנס.
יותר חשוב שהנשיפה תהיה ארוכה מהשאיפה כי זה אומר שנפטרתם מהאוויר שעשיתם בו כבר שימוש ושיש לכם מקום להכניס אויר נקי מלא חמצן לריאותיכם.
כול האיברים משתתפים בנשימה. וככול שכולם משתתפים בה כך היא יותר עמוקה, אפקטיבית ומכניסה יותר פרנה לגוף.
הנשימה המלאה היוגית כוללת את הנשימה העילית, את הנשימה הבין צלעית, ואת הנשימה העמוקה , הסרעפתית. הנשימה המלאה משלבת את כול שלושת האיברים, היא מתחילה בנשימה עמוקה וממשיכה את השאיפה דרך האזור העילי, והבין צלעי.
רוב האנשים לא נושמים נכון. נושמים דרך הפה, נשימות רדודות, ומנצלים מעט מידי את הסרעפת. בייחוד נשים שרוצות שהבטן שלהן תיראה שטוחה תמיד, לוקחות אוויר עם הבטן מכווצת, מה שמאפשר כניסה של מעט מאוד חמצן לדם ולמוח. בנות אפשר וכדאי לנשום, גם אם הבטן נראית נפוחה. ככה זה יותר בריא. (גם אני הייתי כזו לפני היוגה....)
תרגול היוגה משנה את ההרגלים האלה. יש לנשום דרך האף, כשהפה סגור, ולשאוף שאיפה מלאה שמפעילה את מלוא הריאות.
כשמוציאים אויר, הבטן מתכווצת והסרעפת עולה ומעסה את הלב.
ששואפים אוויר, הבטן מתרחבת והסרעפת יורדת ומעסה את האיברים המצויים בבטן.
גם לנשימה, כמו לתרגילי היוגה יש שלושה חלקים. הוצאת אויר, הכנסתו והחזקתו.
תרגילי הנשימה של היוגה, שמים דגש על החזקת האוויר לזמן רב ועל הנשיפה. בכמה תרגילים הנשיפה ארוכה פי שניים מן השאיפה, והחזקת האוויר גדולה פי ארבע מהשאיפה.
יש לנשום דרך האף כדי לקבל יותר פרנה. בחלק האחורי של האף נמצאים איברי חוש הריח, שדרכם עוברת כול הפרנה בדרך על מערכת העצבים המרכזית ואל המוח.
תרגילי נשימה יוגיים רצוי מאוד לתרגל עם מורה מוסמך, שכן אם עושים אותם במאמץ יתר ללא הדרכה עלולים לפספס את המטרה.

צייר/י לך מנדלה

פורסם ב-12 בנובמבר 2009, 13:17
לא יודעת מה קפץ עליי. בימים האחרונים אני מרגישה בלי סיבה ברורה לעין שאני רוצה לצייר מנדלות. מעולם לא ציירתי קודם מנדלות, אף אחד לא לימד אותי ואני גם לא חשבתי שמנדלות יכולות לעזור לי באיזה שהוא אופן.
כשעירית מ"תמונות באותיות", דיברה באחת הרשומות שלה על ציור מנדלות , הרגשתי שזה מעורר בי משהו, ואחרי שאמרתי לה שזה מה שזה עושה לי, ברוב נדיבותה היא אפילו הזמינה אותי להתנסות וללמוד איך מציירים מנדלה. לצערי עוד לא מימשתי את ההזמנה, אך בערב אחד שהרגשתי ממש לא טוב השבוע, פתאום חשבתי שאולי זה יעזור לי להבין את עצמי יותר, או לעשות שקט בהכרה, או להתמרכז. כול הזמן הרגשתי שאיבדתי את האיזון שלי. אז מה אתם הייתם עושים במקרה כזה?
אני לא יודעת אם הייתם מציירים מנדלות. אני משערת שכול אחד היה מוצא את הדבר שהוא יודע שעושה לו טוב. אך אני התיישבתי לצייר מנדלה.
לקחתי גליון בריסטול, חילקתי אותו לארבעה חלקים.
לקחתי מחוגה , וציירתי מעגלים . אחד בתוך השני מגדול ועד קטן.
לקחתי עיפרון והתחלתי לשרבט צורות בלי שום מחשבה או תכנון ואחר כך התחלתי לצבוע אותן.
אחרי המנדלה הראשונה , שכאילו הבנתי את הרעיון החלטתי שבמנדלות שלי יהיו אלמנטים נוספים , לא מצויירים והנה גם הם פה במנדלה השניה שציירתי למחרת היום.
ציור המנדלה במעגלים , היה בשבילי כמו סוג של מדיטציה. הרגשתי שהעיגולים והציור בתוכם מרגיעים אותי. הרגשתי שהצבעים מעוררים אותי, וחשבתי לעצמי...ווא ...איזה יופי , מצאתי לי עוד דרך ביטוי ויצירה.
אחרי שציירתי , ואחרי שנרגעתי רציתי לדעת למה מנדלה ? מאיפה היא ומה המשמעות שלה?
אז הנה לכם מה שלמדתי:(מהאינטרנט לפי למה מנדלה?)
1. המנדלה מקורה במזרח (נפאל, טיבט, הודו, ...) ומשמעות המילה בסנסקריט היא מעגל.
2. הנזירים הטיבטים מציירים מנדלות ומתייחסים אל זה כמדיטציה .
3. יש מנדלות שהנזירים משקיעים בהן ימים שלמים בציור או ביצירה שלהם באמצעים אחרים, שבתום הטקס והתפילה סביב המנדלה הם מוחקים אותה או מפזרים את החול לכול עבר. (לפעמים עושים מנדלות מדהימות עם חול צבעוני.
הפיזור של הציור או המחיקה שלו מסמלים את המחזוריות בעולם, יש ואין, וחוזר חלילה, וגם את אי ההיצמדות לתוצאה של העשיה.
4. צורת המעגל מבטאה שלמות מצד אחד אך גם את העולם.
5. יונג טען שסמל המנדלה מתאר את נפש האדם. בנפש האדם יש כוחות מנוגדים אך יש גם נקודת אמצע כמו במעגל וזהו העצמי. הנקודה הזו במרכז היא המאפשרת לנו לחיות בשלום עם הכוחות השונים בתוכנו.
6. יונג אמר גם כי המנדלה היא תבנית בסיסית הקיימת בנפש האדם מאז ומעולם.
7. בזוהר נאמר: " אין עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת באמצע....ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת כול האור ומאירה לגוף ונאור הכול"(תשבי כרך אי)
8. דרך החיבור לצבעים ולצורות אנחנו מאפשרים לעצמנו להתחבר לתדרים שלהם אנחנו זקוקים לצורך ריפוי.

אני יודעת כבר מה אני צריכה לשפר ואיך לעשות יותר טוב בפעם הבאה.
אבל אלו מבטאות את הלך רוחי עכשיו.
כול מנדלה מבטאה את הלך הרוח של היוצר אותה בזמן היצירה שלה.

הבאתי כאן רק שתיים מתוך השלוש והראשונה שציירתי היא התחתונה דווקא

הרפיה - הוראות תפעול

אחרי שחזרתי מקופת החולים, אני מבינה שאני צריכה להתייחס אל כול יום כמו אל מתנה. אז תודה אלוהים על כול הימים!
הבנתי גם שאני חייבת להרפות עוד יותר ולהפסיק לצפות מעצמי לגדולות ולנצורות. נצורות דווקא יש ויש. מוזרות הן דרכו של הגוף לפעמים. אין מה לעשות הרופאה אמרה. רק לעקוב ועוד עשרת אלפים בדיקות. בשביל מה צריך לעשות בדיקות אם אין מה לעשות? טוב יש . לוקחים תרופות בידיעה שהן לא מכסות את כול האפשרויות של התפרצות המחלה. אז בסדר, אני הולכת להרפות.
אתם מוזמנים להצטרף אליי.
הוראות תפעול להרפיה, זו רשומה שפרסמתי כבר בבלוג האחר שלי בינואר השנה. טוב עברה כמעט שנה. הגוף שכח.
אז הנה:
אחרי שהנחתם את המזרון, הדלקתם נר ו/או קטורת , מוסיקה רוגעת וניתקתם את הטלפונים.
שכבו על המזרן על הגב. פיסוק ברגליים ברוחב האגן, כפות הרגליים שמוטות הצידה, כפות הידיים לצידי הגוף עם רווח קטן כשכף היד הפתוחה פונה לתקרה. בידקו שהאיברים מונחים בחפשיות ובסימטריה על המזרן. הראש במרכז כשהסנתר מוביל למטה לכיוון החזה העליון.
התחילו במתיחות של הגוף. אפשר כול חלק בנפרד ואפשר למתוח בו זמנית את כול הגוף תוך כיווץ כול האיברים, מתיחתם והרמה של הידיים והרגליים מעט מהמזרן. שחררו והוציאו אויר. אם לא כיווצתם גם את איברי הפנים ביחד עם יתר האיברים, כווצו היטב את השפתיים , הביאו את כול הפנים כמו לימון סחוט למרכז, כווצו את העיניים ותוך הוצאת אוויר שחררו. הניעו את הראש, בעדינות רבה לימין ולשמאל והחזירו בעדינות למרכז הטבעי שלו.
המתיחה והכיווץ חשובים לפני ההרפיה על מנת להרגיש את ההבדל.
המשיכו להישאר על המזרון, הרגישו את כוח הכבידה מהדק את אחיזתכם למזרון, ואיך כול האיברים יותר ויותר שמוטים.
התחילו לשים לב לנשימה שלכם. פשוט תנו לה להיות טבעית ללא כול מאמץ מיוחד, ראו בעיני רוחכם את האוויר הנכנס ואת האוויר היוצא דרך האף. (הפה סגור) , ראו את התנועה העדינה של בית החזה, עולה ויורד עם כניסת ויציאת האוויר. הנשימה היא הכלי שלנו להרגעת ולהשקטת גלי המחשבה במוח ובהכרה. היא כלי מדיטטיבי מצויין.
הנשימה הולכת ונעשית יותר ויותר שקטה, ואתם מתחילים לסרוק בעיני רוחכם, איבר אחר איבר, מכפות הרגליים , שתי הרגליים לכול אורכן, שתי כפות הידיים ושתי הידיים לכול אורכן, האגן, הבטן, האיברים הפנימיים של הבטן, בית החזה, הריאות , הלב, הכתפיים, כול הגב, תחתון, אמצעי ועליון, המשיכו להרפות בעדינות את איברי הפנים, שפתיים, אף, לסתות, עיניים, אוזניים , גבות , מצח. דמיינו יד דמיונית מלטפת את הפנים שלכם ומחליקה את כול הקמטים, מרגיעה ומשקיטה אתכם.
המשיכו להרפות את הראש, את העור שעל הגולגולת, את המוח ואת ההכרה.
כול ההרפיה נעשית תוך תשומת לב לנשימה.
כול איבר שמרגישים בו אי נוחות לוקחים אליו את תשומת הלב, תוך שאיפת אוייר, ובנשיפה מדמיינים את מוציאים, החוצה ומרחיקים מהגוף את הכאב, הפחד ואי הנוחות.
כשתרגישו רפויים ושקטים תנו לעצמכם להיות שם, כמה זמן שאתם צריכים.
זה המקום שממנו נובעת אנרגית הריפוי.

כשאתם מסיימים צאו בהדרגה מההרפיה, הזיזו לאט ובעדינות את האצבעות ואת הבהונות ואחר כך את יתר איברי הגוף, קומו לאט לישיבה דרך צד ימין, והישארו לכמה דקות של מדיטציה שקטה.

לאנשים חולים או בעלי קשיים כאלה ואחרים עושים הרפיה הרבה יותר עמוקה, עם הדרכה בלבד.
אם אתם יכולים להקליט לעצמכם את המדיטציה בקול שלכם, או בקול של מישהו שנעים לכם ושאתם אוהבים, תוכלו פשוט לשכב ולהקשיב.

שיהיה לכם הרבה שקט, שלווה, בריאות ואהבה.

עוד על הרפיה והשאה עצמית

יש אפשרות רבות להרפות . אחדות ידועות לכם כבר ואתם עושים זאת כאשר אתם מאזינים למוסיקה שקטה, כאשר אתם יוצרים משהו חדש, כאשר אתם צוחקים, מסתכלים על הים, הולכים ומטיילים בטבע, קוראים ספר רוחני, ועוד דרכים . אך ליוגה יש את "תנוחת הגוויה", הסוואסאנה, המשלבת את המישור הפיזי , ההכרתי והמחשבתי.
אז זה הולך ככה:
ראשית מוצאים מקום שקט שלא יפריעו לכם בו. אם אתם בבית מנתקים את הטלפונים, שמים מוסיקה שקטה מאוד, גלי ים או ציוץ ציפורים, אפשר להוסיף קטורת אות שמן ארומטי כלשהו באויר, פורשים מזרון יוגה קטן על השטיח ושוכבים עליו . אם יש צורך מרפדים את המקומות הכואבים בכרית.
הכי טוב היה אם הייתה לכם קלטת הרפיה , אך אפשר גם להרפות את עצמנו.
בדיוק כפי שאנחנו שולחים הודעה למוח לכווץ את השרירים , כך גם הודעה אחרת תביא להרפית השרירים. הודעת ההרפיה הזו נקראת אוטוסוגסטיה, או "השאה עצמית" , אנחנו מחליטים איזו פקודה ואלו תכנים להכניס למוח. השאות נעשות בו זמנית להכרה המודעות שלנו וגם לתת- מודע וכך אנחנו יכולים להרפות גם את האיברים הפנימיים, שעליהם אין לנו השפעה מודעת. התת מודע מפקח על התיפקודים האוטומטיים של האיברים הבלתי רצוניים.
ההרפיה הגופנית מתחילה מן האצבעות למעלה, והאוטוסוגסטיה עוברת דרך השרירים ומגיעה עד לעיניים , לאוזניים, לכול איברי הפנים.
ההרפיה המחשבתית נעשית על ידי מבט על הנשימה. אין לשנות אותה אלא רק להתבונן בה, לראות את האוויר הנכנס ואת האוויר היוצא דרך הנחיריים (הפה סגור) ולהבחין בעליה ובירידה של בית החזה. בלי מאמץ. בלי שיפוטיות. הכלי הזה של הנשימה הוא תמיד שם עבורנו והוא מסייע להשקטת המחשבות ולהרפיה אם נותנים לה לקרות תוך התבוננות עדינה. כול נשימה מביאה יותר רוגע וריפוי וכול נשיפה מוציאה דו תחמוצת הפחמן ומתח מיותרים. כך לאט, לאט כול הגוף יוצא נשכר.
ההרפיה הרוחנית, היא הקשה מכולן, כי היא דורשת רמת אי היצמדות מאוד גבוהה לגוף שלנו, יש להשתחרר מתודעת האני הפרטי כדי להגיע אליה. רמה גבוהה מאוד של הרפיה. זכרו כי מקור כול השמחה , הריפוי, השלווה נמצאים ברוח ולא בגוף.
עכשיו שאתם מבינים איך זה פועל ועל אילו מישורים , ברשומה הבאה אתן הוראות ממשיות "איך להרפות".

ללמוד להרפות

האישפוז האחרון שלי, שהסתיים בסוף השבוע שעבר שוב גרם לי להבין שיצאתי מאיזון, גוף ונפש, שוב העמסתי על עצמי ריצות, דאגות ומחשבות, ושוב יצאתי מאיזון. עובדה שהייתי צריכה להיות בבית חולים לתזכורת קלה.
אז , כן , גם מורים ליוגה הם בני אדם שזקוקים לתזכורת הזו לצערי. ואחרי שאני חוזרת ומבקשת מעצמי ללמוד להרפות, אני מביאה זאת גם לידיעתכם, כי אולי גם אתם זקוקים לזה.
ללמוד להרפות:
כאשר האנרגיה הפרנית שהגוף שלנו מוציא גדולה מהכמות שהגוף יכול להחזיר לעצמו, אנחנו מרגישים חולשה בגוף.
ריגושים כמו דאגות, צער, פחד, חרדה, כעס ואחרים גם הם גורמים לנו לחולשה של הגוף ולאובדן ולבזבוז של אנרגיה. לפעמים ריגושים יכולים להוציא יותר אנרגיה מבוזבזת מיום שלם של עבודה פיסית. במצבים כאלה, לחץ הדם עולה פלאים, הלב דופק במהירות, מערכת העיכול לא פועלת במיטבה, השרירים מתוחים, כול הגוף מכווץ, ומערכת העצבים מופרעת. כול ריגוש גובה את מחירו מהגוף, ונדרשת המון אנרגיה כדי להחזיר את השקט למערכת השרירים והאיברים השונים שהיו פעילים במהלך ההתרגשות. עייפות נפשית ומתח הם צרכני האנרגיה הגדולים מכולם. מה שגורם לאורך זמן לבלאי של השרירים ושל האיברים הפנימיים. כאשר הגוף נמצא במצב תמידי של אובדן אנרגיה, בשל חרדות, כעסים, מתח בעבודה, תחרותיות, פרפקציוניזם, רצון להשיג עוד ועוד, חשיפה לחדשות ולמדיה שלוקחת המון אנרגיה ומחלישה, כול אלה מדלדלים את השרירים ואת האיברים הפנימיים וגורמים אט אט להיווצרות של מחלות.
על מנת להתגבר על קשיים אלו, יש ללמוד לווסת את הוצאת וצריכת האנרגיה של הגוף. יש ללמוד ליצור איזון בין עבודת הגוף וההכרה. זוהי המטרה של ההרפיה.
ללמוד ליצור איזון ווויסות.
תנוחת ההרפיה, הנקראת בסנסקריט, סאוואסאנה, שמשמעה "תנוחת הגוויה", נראית לכאורה מאוד קלה ופשוטה. מה שאדם רואה מבחוץ כאשר הוא מסתכל על אדם מרפה , הוא שמישהו/י שוכב לו לע הגב ללא מעש. אבל דעו לכם , שזו אחת התנוחות הלא פשוטות לביצוע באופן האופטימלי. גם אני אחרי שנים רבות של תירגול יוגה והוראתה, עדיין מתקשה בה.
כול מה שצריך לעשות הוא להיות גוויה נושמת. לא לזוז תוך הרפיה מוחלטת של כול השרירים והאיברים הפנימיים וההכרה. זה הדבר הקשה, להרפות את האחיזה במחשבות, בפחדים, בתוכניות, הכי קשה זה פשוט להיות. להתמסר באופן טוטלי לתנוחה ולידיעה שהרפיה תעשה לך רק טוב, תחדש את הקשר גוף נפש, תביא אותך למקום העמוק שלך שהוא המקום האמיתי של הטבע שלנו, למקום שממנו באים ונובעים כוחות האנרגיה של הריפוי. המקום שממנו עולים הרעיונות היצירתיים והפתרונות הטהורים . זה המקום של ההרפיה.
ברשומה הבאה אלמד איך לעשות זאת בפועל

באושר ובאושר

סוף, סוף ספרות העידן החדש מקבלת אריזה מדעית. כול הידע, המושגים, אורח המחשבה, מקבל את חסותה של האוניברסיטה הכי יוקרתית בעולם, אוניברסיטת הרווארד, בספרו של ד"ר טל בן-שחר, הנושא את השם "באושר ובאושר", וזה שמם של הקורסים שהוא מקיים הן בהארוורד והן בישראל.
החשיבה החיובית, עליה מדברים כול הספרים של העידן החדש, נקראת ע"י ד"ר בן-שחר, פסיכולוגיה חיובית. הספרים שנכתבו במצב מודעות של תקשור, כמו ספריה של סאניה רומן המתקשרת את אורין, בייחוד בספר "לחיות מתוך שמחה" ובספר "עצמה אישית דרך מודעות" וכן גם בספר שלה "צמיחה רוחנית-להיות העצמי הגבוה" , וכן בספריו של רובין שארמה מ"הנזיר שמכר את הפרארי שלו" ועד "חכמת המנהיגות" ו"גלה את הייעוד שלך", וגם בספרים הנהדרים של דיפאק צ`ופרה, גם הוא רופא, איש מדע, שלקח את כול האמיתות מתורת היוגה העתיקה, והביא אותן בשפה מושכת וברורה לכולם. כולם מדברים על אותם דברים. פיתוח מודעות כדי להיות יותר מאושרים, לחיות בזוגיות ובקשרים אחרים מאושרים, להינות מהשפע האין סופי של היקום, בלי פחד שהוא ייגמר ולא יספיק לכולם , להכיר את היכולות שלנו , את הכישורים, את החסרונות , את השנאות ואת האהבות כדי להגיע למצב של שקט, איזון, והרמוניה בחיים , וכך להיות מאושרים יותר.
כמו גם הספרים שציינתי (וזו רשימה חלקית מאוד של כול הספרים הנוספים שיכולתי לציין פה) , כך גם ד"ר בן -שחר שואל בספרו "האם אפשר ללמוד איך להיות מאושרים." ותשובתו היא כמובן כן. שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמחה על הספר שלו, כי אולי, בזכות האריזה המדעית שהוא מקבל פה, והגושפנקה של העולם האקדמי, מן הטובים והמובילים בעולם, יותר אנשים יהיו מאושרים, וזה מה שחשוב פה. החוכמה של ד"ר בן שחר, וההארה שלו, הייתה בכך שליקט את כול המידע הזה, וקרא לו במילים פחות מגיות ופחות גבוהות מאלה שקוראת להן ספרות העידן החדש. אם התוצאה תהיה אותו דבר, אז זה מה שחשוב. בשנים האחרונות, בהן קראתי אין ספור ספרים "רוחניים" , ספרי פילוסופיה הודית ופסיכולוגיה מערבית ראיתי את נקודות ההשקה שבין דבריו, בין תורת היוגה, ומעל הכול בין מה שמצוי ביהדות. כולם מביאים את אותן אמיתות, במילים ובצורות אחרות. חשיבה חיובית, פיתוח מודעות, הקשבה לעצמי הגבוה שלנו, אתה , את ואני יוצרים את המציאות שבה אנחנו חיים, מחשבות מולידות מציאות. אנחנו יוצרים את הדברים שאנחנו הכי מפחדים מהם, הקשר בין גוף ונפש ועוד ועוד ועוד. הכול נכון. הכול טוב. כול אחד בוחר, בלי לבטל את האחר, את הכלים שהוא מצא מאותו מאגר אין סופי, כדי להיות מאושר. יותר מכול, אני שמחה שד"ר בן שחר, אומר בספרו: " רוב בני האדם מאמינים כמובן במדע: הוא נעשה הדת המודרנית. אך המדע כשלעצמו אינו תשובה לכול בעיותינו, לא האישיות ולא החברתיות"(עמ` 143 ) . האושר כאן מקבל את אותה פרשנות ומודעות שיש לגבי השפע, בספרות העידן החדש. יש מספיק לכולם, אין אושרו של האחד בא על חשבון אושרו של האחר.
תפיסת האושר אליבא דה בן שחר, כמו גם בספרים שציינתי מבוססת ועוסקת בהצגת השאלות: "מה יעשה אותי יותר מאושר?"מה מעניק לי הנאה? מהן החוזקות שלי? מהו הייעוד שלי? "
הכותב מאמין, ש"התפשטות תפיסת האושר, תחולל מהפכה חברתית רחבה, עמוקה , לא פחות מהמפכה שקרל מרקס קיווה לחולל". זוהי מהפכה פנימית ולא חיצונית כמו זו של קארל מארקס, זוהי מהפכה שהיא בבחינת בחירה מודעת- הבחירה להתמקד באושר כמטבע קובע." ואני אומרת אמן ! ד"ר בן שחר, הלוואי שתצליח להפיץ זאת בספר שלך הרבה יותר , אבל כבר מדברים על זה שנים רבות מאוד, והמהפכה הזאת כבר התחילה, רק שהמדע לא הואיל בטובו להודות בזה, עד שחיבק את ספרך במקום המוביל ביותר , והתחרותי ביותר בעולם המערבי, ואולי בעולם בכלל. ובכול זאת אמן ואמן ואמן.

משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה


פורסם על ידי, בבלוג אחר שלי, ב-2 בפברואר 2009, 19:05
לפני שאפרט את עקרונות המדיטציה אני רוצה להביא ציטוט מדבריו של אושו, על מהי מדיטציה. למרות הביקורת הגדולה שהייתה על אושו, בייחוד על אורח חייו העשיר ועל התנהגותו בתחומים אחרים (הוא לא מורה שלי ואני לא יודעת עליו מספיק לכן לא ארחיב)
מצאתי עניין בחלק מהכתבים שלו, בייחוד אלה שדיברו על מהי מדיטציה.
"מדיטציה היא משחק. היא אינה קשורה לשכל כלל....אם תתייחסו למדיטציה כאל משחק, לא יוכל השכל שלכם להרוס אותה. לעומת זאת , אם תתיחסו אליה ברצינות, יהפוך אותה השכל לעוד אגו טריפ. "
הדברים האלה כול כך נכונים בעיניי, כול כך בנאליים לכאורה ויחד עם זאת , כול כך קשים לביצוע.
והוא ממשיך ואומר: "התייחסו אל החיים כאל בדיחה קוסמית. וכשתעשו זאת , מכיוון שכבר לא תהיה לכם סיבה להיות מתוחים, תיווכחו פתאום שאתם נרגעים- ועם הרגיעה יחול בכם שינוי של ממש. הדברים הקטנים בחיים יתחילו לקבל משמעות חדשה. כול דבר יקבל טעם חדש. תיהפכו לאוהבי חיים ...ותלמדו איך לשמוח בחיים. "
אני מכירה זאת באופן אישי, מתוך החיים שלי והתירגול. בימים שאני מודטת ללא אגו, יש היפתחות של הלב ורגיעה, בימים שאני מודטת עם אגו, יש הינעלות, ומתח. אז , לא מספיק רק לשבת ולעצום את העיניים, צריך לשנות את התוכנה של המוח. או פשוט להוציא את התוכנה ולהשאיר את " מחשב" ריק.
אז כמו שאמרתי ברשומה הקודמת, לא בטוח שניתן ללמד למדוט, כמו שלא ניתן ללמד לישון או לנשום. אבל יש מספר עקרונות שמסייעים להגיע "למוד" הזה. כאשר תעשו זאת בקביעות ובהמשכיות המוח יתחיל להתרגל לזה, ולבקש עוד.
אז להלן העקרונות והם מבוססים על דבריו של סוואמי וישנו דיבננדה.
1. החליטו על מקום מיוחד , מסויים בבית או בכול מקום אחר שבו תעשו מדיטציה. עדיף בבית. צרו במקום אווירה תומכת, אוייר נקי, נרות, צמחיה, קטורת ... האווירה שתצרו תעזור לכם להרגיע את ההכרה.
2. בחרו שעה קבועה , עדיף שעות עלות השחר או בין הדמדומים, כאשר הפרנה חזקה.
3. הקפידו על אותו מקום ועל אותה שעה מידי יום. כך ההכרה תתרגל. זה כמו רפלקס מותנה. מתרגלים ופועלים כך באוטומט.
4. שבו בתנוחה נוחה. הגב, הצוואר והראש בקו ישר.עדיף כשהפנים למזרח או לצפון.
5. התחילו בהסדרת הנשימה. יש להתחיל בנשימות עמוקות ואחר כך להאיט ולהמשיך בנשימה רגילה ושקטה.
6. הכניסו את נשימתכם לתבנית קבועה באורכה. נשיפה ושאיפה באורך של כשלוש שניות כול אחת.
7. אל תנסו להתמקד. תנו למחשבות שלכם לרוץ בהתחלה מבלי לרסן אותם. עקבו אחריהן כאילו היו סרט.
8. כאשר אתם מרגישים רגועים התמקדו בנקודה נוחה לכם. אפשר בלב או בעין השלישית. (הסבר על כך בפעם אחרת)
9. אפשר לבחור גם באובייקט ריכוז אחר, אך מרגע שהחלטתם על הנקודה שבה אתם מתרכזים הישארו איתה.
10. המדיטציה היא מצב של מחשבה טהורה ולכן אין צורך לשלוט. תנו לעצמכם לחוות. בלי שיפוט, בלי ביקורת, בלי ציפיות. פשוט כדאי רק להיות.

זכרו , יש לתרגל יום יום , במקום הקבוע שלכם ובשעה הקבועה. וההרגשה תשתפר מעצם העשיה.


באהבה ובהצלחה,

משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה


מתוך ראיון עם לינדה רימר

נערך במהלך קורס "יוגה של הלב"
קיבוץ ענבר – אוקטובר 2007 .

אני מורה ליוגה ומחלימה ממחלה קשה.חשבתי שחשוב שאדבר כיוון שאני באה מרקע יוגה של 11 שנים . היתה לי הפסקה מאוד גדולה ועכשיו אני חוזרת כאדם מאוד חולה. פרשתי מעבודתי עקב האצה במחלה, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב והצטרפתי לקורס גם כדי להתמודד עם המחלה שלי.
למרות שאני מורה ליוגה שיבננדה, ולימדתי , אבל כשחליתי במקום להשתמש ביוגה – עזבתי אותה לגמרי. כנראה צריך נורא ליפול כדי לשוב ולחשוב על משהו שהיה לי כל כך טוב, שהרי בשנים שלימדתי ועבדתי זה ממש הרים אותי , לחלוטין.
עכשיו כשאני חוזרת לזה אני רוצה להשתמש בזה גם ככלי לעצמי וגם כדי לעזור לאחרים. אני מבינה היום שרק כשאתה ממש חולה ומוגבל –רק אז אתה מבין מה מרגישים אחרים ומה נכון להם. הלכתי למספר שיעורים של יוגה קלה והם היו לי ממש קשים. עד שאתה לא מבין בדיוק מה יש לאדם ,מה המגבלות שלו, הרקע, אתה לא יכול להגיד שזו יוגה קלה. זה שאתה מוריד את כמות התנוחות, האינטנסיביות והמהירות , זה עדיין לא הופך ליוגה קלה. לצערי חשתי את זה באופן מאוד מובהק. חשבתי שישר אכנס לעניינים, היה לי רקע של גמישות ותרגול , והיה לי ממש מתסכל לראות עד כמה זה לא קורה. הייתי צריכה להתחיל ממש מהבסיס של היוגה הסופר-קלה , היוגה המותאמת , היוגה של בסקר , היוגה שלומדים בעצם בקורס.
יש לי אוטם בעורק הראשי בצוואר , ועשיתי עמידת כתפיים הכי קלה , עם כסא , ואני כל כך הסתחררתי, לחץ הדם עלה לי. עד שלא התנסיתי בזה לא הבנתי כמה זה בעייתי.
לכן אני אומרת מזל שיש את הקורס הזה , כי הוא מאפשר למצוא את הקצב האחר, לעשות הכול בהתאמה מושלמת .
החוויה הכי גדולה שלי בקורס זה השמחה והאהבה שנישלה מקרינה . היא גם פותחת את הלב – לי מאוד – וגם אני רואה איך היא משפיעה על האחרים . גם כשאתה יוגי זה לא מובן מאליו . זה משהו שממש מזכיר לך את האמת , מי אתה יכול להיות באמת וכמה זה משפיע על מי שקרוב. לצערי אני לא תמיד זוכרת את זה , רק כשאני מקבלת תזכורת שגורמת לי להרבה דמעות רק אז זה חוזר ......

אכילה וארוחת בוקר לפי הקבלה

מגיעים לסוף הקורס. יש עוד כמה דברים חשובים לומר. אז הנה אנסה לרכז אותם ברשומה זו.
והשאלה המרכזית לרשומה זו היא מדוע אנחנו אוכלים ומה כוחו של האוכל?
האוכל יכול לחזק את המערכת החיסונית ואת היכולת לעשות כוח התנגדות (איזון בשפתנו) , וכך גם ההיפך.
לפעמים אנחנו אוכלים משהו מאוד קטן וזה מספק אנרגיה ונותן הרגשה טובה, ולעיתים אנחנו אוכלים כמויות גדולות ומרגישים עדיין חור בבטן. סוג של רעב.
מכול הארוחות, אמרה המרצה, שתי הארוחות החשובות ביותר הן ארוחת שבת וארוחת הבוקר.
לפי התלמוד ארוחת הבוקר היא מאוד חשובה והיא נותנת 12 תכונות. עשר מתוכן רוחניות ורק שתיים הן תכונות פיזיות. והתכונות הן:
1. כוח להסיר כעס
2. חימום של הגוף
3. עוזר להחכים
4. יכולת שפיטה נכונה
5. יכולת ללמוד
6. יכולת ללמד
7. עוזרת לאחרים להקשיב לנו
8. נותן לנו ריח טוב
9. עוזר לאהוב בן/בת זוג ולאהוב בכלל
10 . עוזר להרוס וירוסים בגוף
11. עוזר לבטל קנאה
12. עוזר להכניס לחיינו אהבה
מומלץ לאכול עד השעה 09:00 בבוקר.
ארוחת הבוקר היא ארוחה העוזרת לגוף לעכל את מה שאוכלים במשך היום.
מה הקשר בין קנאה, שנאה, אהבה ואוכל?
מדוע אוכלים בעלי-חיים?
מדוע אוכלים אחרי אירועים? כמו חתונה, שבת חתן, אזכרה, פדיון הבן, חגים וכמובן ביום השבת?
כאשר אנחנו עושים עבודה רוחנית, כאשר יוצרים תקשורת רוחנית אנחנו מתחברים עם האנרגיה של הנשמה והיא מקבלת אנרגיה והגוף לא מקבל- לא ניתן להתעלם מהגוף. הוא צריך לפעול.
לכן בסוף כול תקשורת אוכלים. האוכל עוזר להוציא לפועל את האנרגיה הרוחנית שקיבלנו.
לפי הקבלה, אם רוצים שהאנרגיה תיזכר ותיחרט לנו, יש לאכול לחם. ולברך ברכת המוציא וברכת המזון בתום הארוחה.
מה עניין ברכות ולחם?
אכילת האוכל קשורה למודעות שלנו.
אדם וחווה עד לסיפור החטא הקדמון לא היו צריכים לאכול, עד הסיפור עם הנחש לא היו צריכים לאכול הספיק המבט על הפרי כדי לקבל את האנרגיה שלו (כך לפי הקבלה) אבל מאז החטא הקדמון, הם הפסיקו להתחבר עם האנרגיה הזו, הם איבדו את היכולת הזו והם התחברו לאנרגיה של הגבלה.
ככול שהם ירדו בעולמות (מבחינה רוחנית) הם רצו לאכול יותר. זה בא מחוסר!
הלחם מייצג ומחבר לרצון העצמי שלנו , לכלי שלנו, ולכן בפסח לא אוכלים לחם.
נאמר: "בזיעת אפך תאכל לחם" , ממתי האף מזיע?
לחם - מחבר לרצון לקבל
אף - מחבר לכוח התנגדות , לזעיר אנפין
זיעה - רווח
מתחברים ליכולת שלנו למשוך אנרגיה עם כוח התנגדות, לשלוט בעצמי, להגביר את הרצון שלי.

רפואה בקבלה- המוח

המוח הוא הכתר של האדם והוא מגלה כי האדם הוא מלך.
המוח הוא גם מרכז בקרה וגם טרנזיסטור. המוח גם מעביר וגם מבקר וגם קולט, הוא אחראי על התיפקוד של הגוף. הוא חושב לכאורה , אך המחשבות לא באות ממנו.
יש שני ערוצים בעולם. ערוץ חיובי וערוץ שלילי.
לפי הקבלה צבעו של המוח לבן (ולא מה שנהוג לחשוב) . הוא מחובר לקו ימין- הקו של נתינה ושל ספירת החסד. הוא דואג לכול האיברים . מספק לנו מידע.
הכאב למשל הוא סוג של מידע.
הזוהר משווה את המוח לצדיק. הוא מרגיש את כול האנשים אך אינו מרגיש כאב בעצמו. המוח מלמד אותנו להיות בנתינה. יש לך בעיה לך תעזור לאדם אחר!
כאב ראש - מקורו בלחץ שיושב על הראש. הלחץ הופך לכאב.
הכאב בא להראות שלא הגבתי נכון למשהו.(אתמול או היום , בכול אופן בסמיכות לזמן הכאב).
דין - כאשר יש כאב בצד שמאל קשור לשפיטה או להחלטה לא נכונה.
רחמים - כאשר יש כאב בצד ימין. קשור לזה שהאדם יותר מידי רך. ברוך ובחסדים. לעיתים יש צורך להעמיד אנשים במקומם, ספקות,חוסר ודאות....
אם יש לאדם מחסום באיבר מסויים , כאב הראש יאותת על כך. האור לא יכול להיכנס, נוצר לחץ סביבנו.
יש לעצור ולחשוב מה עליי לשנות בהתנהגותי.
אם הכאב באמצע הראש הדבר מצביע על פיספוס הזדמנות.
מיגרנה למשל אומרת כי באופן רגיל ושוטף יש לי בעיה באופן החשיבה שלי. זוהי טעות של תקופה לא של היום או אתמול. טעות מהותית באופן ניהול החיים. לכן , מוצע להכין את עצמך לראות את החיים באופן שונה לחלוטין.
מיגרנה זה ממש עמוק, זה ממש לא רק ברמה הפיסית.
הרמ"בם המליץ על אכילת דגים נגד כאבי ראש, ומיגרנות.
זיכרון - כשאדם זוכר דברים זהו סימן טוב. זהו אדם המחובר לאור. זיכרון בקבלה אומר כי נמצאים במדרגה הנקראת זעיר אנפין, שזהו חיבור בין העולם העליון לעולם התחתון.
זיכרון משוייך לספירת בינה- זכר- מלכות.
מלאכים מזכירים לנו דברים. הצינור חייב להיות זך=נקי. מי שעוסק רק בעבר יהיה חסום.
שכחה = מודעות של חושך ולא בנתינה.

רפואה בקבלה, האיברים , הלב

לכאב באיבר מסויים בגוף יש משמעות. כול איבר בגוף משפיע על הרצון לקבל שלנו. כמו שהאיבר הזה מתנהג ככה אני מתנהג/ת.
הלב - אפילו הביטויים שאנחנו משתמשים לגביו מלמדים על אופי האיבר.
אנחנו אומרים "לב שבור" , "התקפת לב" ועוד.
"לב שבור" , לפי הקבלה, נשבר לו הכלי. שינוי ברצון לקבל. זה לא תמיד רע, היא אמרה. מקבלים לב חדש.
אם יש לאדם בעיה עם הלב זה אומר שיש בו מידה גדולה של רצון לקבל לעצמו. אין מספיק נתינה. גם בלב, כמו בגוף יש צד ימין וצד שמאל (החדרים של הלב) . כאשר נושא הקבלה והנתינה הוא בעייתי, נוצר כמו קצר, אין מחזוריות בריאה של קבלה ונתינה, אין זרימה, אין החזרת אנרגיה , מה שגורם להתקפת לב.
ריצוי ונתינה אינם זהים. ריצוי הוא נתינה על מנת לרצות כלומר זו אינה נתינה אמיתית. ריצוי משאיר אותנו ריקים. לא מחזיר אנרגיה. ואז בעיה עם הלב....
הלב תוקף את האדם ולא ההיפך. זו היא משמעות הביטוי "התקפת לב". כשהלב תוקף את האדם , זה אומר שהרצון של האדם לא בשליטה (כאשר הוא מרצה למשל) , האדם לא שולט ברצונות שלו בהרבה מצבים נוספים: אכילת יתר, כעס, עצבנות, לחץ, ....אם האדם לא יכול לשלוט - הלב יתקוף אותו. הלב אם כך, מייצג את הרצון של האדם.
לפי ספר הזוהר, הלב הוא מרכז הגוף וכול הגוף מושפע ממנו.
הדם הוא הנפש, ולכן בפעולתו הלב כמו שואב את הנפש.
הדרך לרפא את הלב היא באמצעות נתינה, נדיבות, רכות, חום, שיתוף, כול אלה עוזרים לחזק את הלב.
דרך נוספת לחזק את הלב היא הקשבה למוסיקה , רכה , נעימה ומשמחת.
יש להגיד לאדם ביטויים נעימים ומחזקים.

הערה שאינה קשורה ישירות:
לא אוכלים דם. כי אם הדם הוא הנפש אז ברגע שאוכלים דם של בעל חיים מסויים מקבלים את האנרגיה שלו. מקבלים את אותה מודעות כמו של החיה שאותה אכלנו. וכך ניתן להבין את הביטוי "מתנהג כמו חיה", כלומר בלי לחשוב, בלי לשלוט ברצון.

תנוחת הלוטוס

שתפו: שתפו בדואר שתפו בפייסבוק
תנוחת הלוטוס



--------------------------------------------------------------------------------

תנוחת הלוטוס היא תנוחה יוגית מובהקת גם מבחינה פיזית אבל בעיקר מבחינה רוחנית. כמו שאמרתי פעם באחת הרשומות שלי, ידעתי בגיל מאוד צעיר לעשות זאת מבלי שידעתי מה זה יוגה, מה מקורה ומה משמעותה של התנוחה. פשוט יום אחד קיפלתי את הרגליים בקלילות, נעמדתי על הבירכיים והתחלתי גם לקפוץ כך וגם ללכת. רק אלוהים יודע מאיפה זה בא לי. אני לא זוכרת שראיתי מישהו מחבריי הילדים עושה זאת. טוב מילא...אולי הייתי יוגית שחיה בהודו באחד הגילגולים , נשאר לי הזיכרון ומשם האהבה והמשיכה שלי ליוגה. בהתחשב בעובדה שלא ניתן להוכיח זאת, אשאיר זאת בגדר אולי גדול.
בכול אופן, היום, בגילי המופלג, כפי שאתם רואים בתמונה אני עדיין יכולה לעשות זאת. לא באותה קלות כמובן.
תנוחת הלוטוס היא תנוחה המשמשת יוגים למדיטציה.
"הלוטוס מסמל את האבולוציה הרוחנית של האדם- השורשים שבבוץ מייצגים את אופיו הנמוך, הגבעול העולה מן המים מסמל את החיפוש האינטואיטיבי שלו, והפרח הפורח באור השמש מסמל את ההגשמה העצמית." (מתוך ספר היוגה , המדריך השלם, בהוצאת מרכז שיבננדה ליוגה. )
באמנות המצרית העתיקה, נפוץ מאוד הסמל של הנחש הכרוך מסביב לעמוד השדרה, כאשר הזנב לרגלי העמוד מסמל את הסאקרום, והראש שלעיתים מופיע מתחתיו פרח הלוטוס, נמצא בראש המטה . הלוטוס מסמל את צ`אקרת הכתר.
תנוחת הלוטוס נקראת בסנסקריט פדמאסנה, והיא התנוחה המתאימה למדיטציה ולתרגילי נשימה. (פרנהימה) .
כדיי לתרגל את התנוחה יש לעשות זאת מאוד בהדרגה. לא בכוח רק במתינות.
מתחילים בישיבה כשהרגליים פשוטות קדימה בצורת V והגב זקוף. מכופפים ברך אחת מקרבים אלינו את כף הרגל ומניחים אותה על הירך הנגדית.אפשר להניחה גם מתחת לירך הנגדית בהתחלה וכך מגיעים לחצי לוטוס. אם קל מביאים גם את כף הרגל השניה עליה.
בתנוחה הקלאסית הרגל השמאלית היא העליונה והברכיים נוגעות בריצפה.
יש לתרגל בעדינות כדי לא לגרום נזק לבירכיים.
תנוחת הפרפר , שבה מקרבים את כפות הרגליים האחת לשניה ומתחילים בניעות קלות של הרגליים כדי להגמיש את אזור המפסעה, היא גם הכנה לקראת התנוחה. אפשר גם לעזור עם המרפקים לדחוף את הירכיים לריצפה.
אם יושבים בנוחות בתנוחה, קצב חילוף החומרים הולך ונעשה יותר ויותר איטי, ההכרה מתבהרת ויש תחושת רגיעה. כשעמוד השדרה זקוף יש זרימה חופשית של פרנה שמגבירה את יכולת הריכוז.
התנוחה גם מגמישה את כול חלקי הרגל וטובה לעצבי הרגליים.

אי היצמדות לפי אורין

הספרים שהכי השפיעו עליי בהתחלת דרכי הרוחנית הם ספריה של סאנאיה רומן המתקשרת את אורין. בלעתי אותם בשקיקה אחד אחרי השני, ומאז שגיליתי אותם לפני כ-13 שנים , אני חוזרת אליהם בכול פעם שאני צריכה חיזוק או תיזכורת לדרכי. אני צריכה להזכיר בנשימה אחת גם את הספרים של ג`יין רוברטס שתיקשרה את סת, עוד לפני הספרים הללו, והם היו למעשה התחלת הדרך עבורי. גם אותם בלעתי כמו מוצאת שלל רב, ועוד כתבתי תודה על הדף הראשון, כדי להביע את שמחתי מהפגישה עם הספרים שלה.
הסתכלתי היום על התאריך של הספר שחזרתי אליו, "צמיחה רוחנית-להיות העצמי הגבוה", והיה כתוב יולי 1996. כשאני קונה ספר אני משתדלת לזכור לכתוב עליו את שמי ואת תאריך הקניה, כדי שאדע מתי קראתי אותו.
נראה שמאז הפנמתי כול כך את הרעיונות ואני טועה לחשוב לפעמים שהם שלי. אז הם לא שלי. הם היו על דרכי ותאמו ונעמו לי מאוד. סאנאיה כותבת , גם מתוך תקשור, במבוא לספר , כי מי שנתקל וקורא את הספרים האלה, הוא כמו מקדים את זמנו, וזה לא סתם שהוא פוגש אותם, כי יש לו תפקיד בעולם של הצמיחה הרוחנית, ויש לו ייעוד וזה חלק מייעודו. אז לא הבנתי את זה, וחשבתי נו מילא, אבל היום שהרעיונות הללו כול כך מדוברים , אני מבינה יותר. אחד הפרקים שחזרתי אליו, בעקבות התהליך של אי-היצמדות שאני עוברת , ושכתבתי עליו לפני שתי רשומות, הוא הפרק "אי היצמדות".
והוא אומר שם את הדברים האלה. לא בציטוט ישיר. היכולת להרפות ממשהו שכבר לא משרת אותנו ואת הצמיחה הרוחנית שלנו היא אי-היצמדות.
"שחרור דברים הינו היבט חשוב של צמיחה". אפשר לשחרר מצב רוח, וגישה מסויימת לחיים, כמו כעס ועצבות. אפשר לשחרר תפקיד שאנחנו ממלאים מבלי שנתנו על זה את הדעת, כמו קורבן או מציל. אפשר לשחרר מערכת יחסים שכבר לא טובה עבורנו ודי שואבת אותנו ותוקעת. אפשר לשחרר סגנון חיים. ואפשר לשחרר את הישן בכלל ולעשות מקום לחדש.
"קיימת אמונה רווחת שצמיחה דורשת סבל". והוא אומר כי אחד הגורמים הגדולים לסבל הוא היצמדות. צמיחה כרוכה ביצירת שינויים. בלימוד של מיומנויות חדשות, ובקבלת נקודות מבט, עמדות ואנשים חדשים לתוך חיינו.
והוא מציע להתייחס לכול שינוי כמו אל הרפתקאה אדירה. האמינו שכול שינוי הוא לטוב הגבוה שלכם. אחרת הוא לא היה מתרחש. אפשר להתמודד עם שינוי בדרך של שמחה ושלווה. יישמו את השינויים שמציע לכם העצמי הפנימי שלכם.
אחד השחרורים הקשים ביותר הוא השחרור של נקודת הראות שלנו, אליה אנחנו נצמדים בחוזקה, וגם אל האמונות והשיפוטים שלנו.
תמיד עומד בפנינו האתגר לראות את הדברים באופן חדש ואחר.

אי- היצמדות

האמת היא שאני מתלבטת ולמרות שאני כבר כותבת , אני לא יודעת על איזה נושא אכתוב עכשיו. יש שני נושאים על הפרק, ונראה, בסגנון הכתיבה האינטואיטיבית איזה מהם יקפוץ לי ראשון. אז אני לא מסירה את הידיים מהמקלדת ואני ממשיכה לתקתק ונראה מה יצא.
הנושאים האפשריים הם : יוגה של הלב, או אי-היצמדות. שני הנושאים נוגעים בי מאוד כרגע, ואני לא יודעת עדיין מי נוגע בי יותר. אז מי קופץ לו?
אני עוצמת לרגע את העיניים, מוציאה אוויר שלוש פעמים ורואה את הנושא שלי: אי -היצמדות. עשיתי את תרגיל המאזניים בעיני רוחי, והכף של אי-ההיצמדות ירדה ממש למטה. אז זה הנושא. אז בואו נראה למה? מה היה לי שם?
בשנה האחרונה אני עוברת איזה שהוא תהליך של פרידה מכול מה שאני מכירה ומכול מה שיש לי. נפרדתי קודם כול ממקום עבודתי. וזה לא היה קל. זה היה קשה מאוד אפילו. אבל זה לא היה קורה, אם לא הייתי נפרדת מהבריאות הפיזית הטובה שלי. "בזכות" המחלה, הייתה לי אפשרות לעשות שינוי גדול בחיי. כאילו אלוהים דחף אותי לשם. לא היה לי אומץ לעזוב את האוניברסיטה, שהוא מקום כול כך טוב לעבוד בו, כול כך מתגמל ומאפשר, לולא חליתי. אבל המחלה באה לי כי נפשי קצה בעבודתי ההיא, ובאופן התנהלותם של ממוניי, של הקולגות שלי ושל אחרים במוסד היוקרתי ההוא, והנפש שלי חיפשה מפלט, בכול דרך, העיקר שלא אהיה שם יותר. והיא מצאה. וגם זה לא היה קל. ועדיין לא קל. המחלה. אבל אני מתמודדת בגבורה ובאופטימיות רבה, ומודה לאלוהים כי התאפשר לי לחיות גם אחרת. זו הייתה שנה של חשבון נפש, והתאוששות, והבראה, ויצירה, והתחלת מחשבות על מה יהיה הלאה, ואיך יהיה. אני הרי לא זקנה, ויש לפניי עוד שנים טובות שאני יכולה לעבוד בהן. אז צריך למצוא את הכיוון המתאים לי ביותר, את הכיוון שהלב הכי שמח איתו, ושהנפש תרגיש כי היא ממלאת את ייעודה בעולם הזה.
תוך כדי תהליך הפרישה, בד בבד, סיימתי קשר ארוך שנים עם בן זוג, קשר שהיה קשה מנשוא בשנתיים האחרונות, וכבר שאב אותי כלפי מטה. לא ארחיב על זאת עכשיו. נושא גדול ומורכב. אבל הקוסמוס הפגיש אותי מיד, עם בן זוגי הנוכחי. איש עדין ונעים הליכות, שמוציא ממני המון אהבה ושקט ורוגע.
מספר חודשים אחרי שפרשתי, מכוניתי היקרה, ששרתה אותי נהדר בעשר השנים האחרונות, שבקה חיים. טוב נסעתי כמעט 300,000 ק"מ, איתה. היא הייתה חדשה, ומעניין כשקניתי אותה חשבתי שאסע איתה עד שתמות. וכך היה. זו הייתה כמו נבואה שהגשימה את עצמה. והיא מתה. שבקה. ולא הצלחתי במשך חודשים ארוכים אפילו למכור אותה. עד לא מזמן. בסכום פעוט. ומאז לא קניתי מכונית חדשה. אני אסתדר לי בלי. כך אני מנסה. הזוגי אמנם נותן לי את מכוניתו, אבל אין מכונית על שמי היום. אין לי אישית מכונית. וזה בשבילי כמו לומר, התנועה שלך מהיום יותר מוגבלת. היא אחרת. את כבר לא נכנסת לאוטו ונוסעת בכול רגע שרק קופץ לך צורך כזה. את שוקלת.
אז נפרדתי גם מהמכונית.
וחיי הפכו להיות יותר מעוגני בית מצד אחד, אבל יחד עם זאת גם נסעתי ארבע פעמים בשנה שעברה לחו"ל. לטיולים ארוכים וגם קצרים. החל מלונדון, והונגריה וכלה במרוקו ואמריקה. זה מה שהתאפשר לי בגלל אי-ההיצמדות שלי לכסף שלי, לעבודה שלי, לבן זוג שלי, למחלה שלי (נסעתי למרות שהייתי צריכה להיות במעקב רפואי , בדיקות דם תכופות וכו...והיה מוצלח מאוד) ואז , בנוסף לעבודת היוגה, הפיזית והרוחנית התחיל איזה שהוא תהליך של פרידה מחפצים, מתלות באמצעי התקשורת, מעיתונים. אני הייתי אשת יחסי -ציבור, והתקשורת שלי עם העולם , הייתה באמצעות עיתונים, חדשות, והרבה מפגשים וזה היה מאוד מהותי לי. אז קודם כול התנתקתי מהכבלים, ואחר כך הוצאתי לגמרי את הטלויזיה מהבית. וזה לא שאין לי תקשורת עם העולם עכשיו, אבל היא אחרת, הרבה פחות אובססיבית, ואני לא נותנת לה להשתלט עליי.
התהליך הזה , של אי-היצמדות, הוא בעיצומו אצלי כרגע. ואמשיך לדבר עליו ברשומה הבאה או באחרת. נראה מה ילד יום.

ציירו לכם עץ

משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה



לפני שאתם קוראים את הרשומה הזו, קחו לכם דף חלק וצבעים והניחו על ידכם. הקדישו לעצמכם דקה עד דקה וחצי.
שבו בנוחיות על כסא. הניחו את הידיים על הירכיים. עיצמו את העיניים, הוציאו אוויר שלוש פעמים וראו את עצמכם בדמיונכם כעץ. הרגישו וחוו את העץ הזה. היו העץ הזה. כשאתם מסיימים, הוציאו אוויר ופיקחו עיניים.
קחו את הדף החלק וכיתבו בראש הדף מה ראיתם. איזה עץ הייתם?
קחו את הצבעים וציירו את העץ שראיתם בעיני רוחכם.
הסתכלו על הציור שלכם, ונסו להגיד לעצמכם, באופן אובייקטיבי במידת האפשר, מה ראיתם? איזה עץ הייתם? מה איכויותיו? מה גודל גזעו לעומת ענפיו, מה הם צבעיו? האם יש לו שורשים ואם כן איך הם נראים? מה פורח או גדל עליו? האם הוא בשלכת או שהוא בשיא פריחתו? האם הוא גבוה או נמוך? האם הוא רזה או דק? האם הוא נושק לשמים? מה גודל צמרתו? האם הפירות עליו גדולים או קטנים ואולי הם רק ניצנים? מה צבע הפרחים אם ישנם? האם העץ בתוך מסגרת או פתוח?
אם קשה לכם לענות על השאלות האלה לבד, בקשו מאדם שאתם סומכים על יושרו ואהבתו אליכם להגיד לכם מה ראה. והקשיבו. ראו אם יש בדבריו משהו שמדבר אליכם ומהדהד בתוככם כאמיתי, כשלכם, כשיעור, כהארה, כמקום לתשומת לב ולמודעות יתר, קחו רק מה שמתאים לכם לזמן הזה.
בזמנים אחרים העץ שלכם יראה אחרת. כי אתם תהיו ותרגישו אחרת
חישבו בכנות כמה העץ הזה הוא אתם . האם יש משהו בעץ הזה שאני יכול/ה לשפר?
זה תרגיל מאוד חזק מסתבר, שחוויתי אותו אתמול בשיעור שהשתתפתי בו. גם אני הופתעתי מכמה ניתן ללמוד על האדם מהתרגיל הזה.
דעו וזיכרו שגם האדם שהכי אוהב אתכם, ידבר גם קצת את עצמו. לכן קחו את דבריו בערבון מוגבל. אבל תמיד יש איזה שהוא גרעין של אמת שאיתו ניתן לעבוד.
העץ הזה היה אני. אתמול. בערבון מוגבל כמו שאמרתי. מבחינת הפרשנויות של האחרים, הוא לא יכול להיות מושלם, כי כאמור הרואים מדברים את עצמם וגם לא יודעים ומכירים ממש את האדם שמולם, ושאת ציורו מפענחים. אפילו אנשים מאוד קרובים, לא תמיד מכירים. ובכול זאת, יש שם משהו שכדאי להקשיב לו.
זה לא תרגיל קל.
יש תורה שלמה בפסיכולוגיה שמנתחת את האדם על פי ציוריו. אבל לא חייבים להיות פסיכולוג ופסיכואנליטיקן כדי להסתכל על עץ ולהתבונן בפרטיו.
"כי האדם עץ השדה" .

התפתחות רוחנית לשם מה?

משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה
רשומה שנכתבה במקור לבלוג אחר שלי בדצמבר 2008 ועדיין מאוד רלבנטית עבורי. היום אולי יותר מאז.

חזרתי מביקור שגרתי מקופת החולים כדי לבדוק את רמת קרישיות הדם שלי היום, ולדעת אם עליי לדלל או להסמיך אותו. זו ההתמודדות שלי כרגע, דם סמיך ממים, לא סתם נאמר כנראה. ולפעמים שלי גם דליל כמים. יכול להיות מסוכן לכאן או לכאן ולכן יש לדעת כדי לאזן את זה. חזרתי ישירות לתרגול המדיטציה שלי. ובכול זאת בתום המדיטציה, אני מרגישה איזה חוסר שקט פנימי, למרות המוסיקה הרוגעת , הקטורת המתנשאת באוויר והספרות הרוחנית שמקיפה אותי.
אני רוצה להתקדם לקראת המטרה שהיצבתי לעצמי , להכין מערכים לסדרה של עשר פגישות רוחניות , המלוות במלל ובתירגול פיזי, תרגול נשימה ומדיטציה. פגישות להעצמה אישית ולהתמודדות עם מה שיש. אבל אני לא מתקדמת. אני מרגישה תקועה. יותר מידי ידע יש לי בראש שהופך את המשימה לקשה. יותר מידי ספרים קראתי ויותר מידי אמיתות רוחניות.
אני מתחילה לחשוב על המלחמה בדרום ועל כך שאנשים רבים חיים ברגעים כאלה בפחד מוות. תוקפנות ואלימות באויר. גם אם מתוך הגנה עצמית עדיין יש תחושה של קונפליקט גדול שלעולם לא ייפתר בדרך של שלום. כואב.
אני לא יכולה לעזור לאיש ברגעים אלה, ואולי גם לא ברגעים עתידיים. מה קורה?
שאלות על משמעות החיים, על פחדים ועל תקוות , שאלת הקונפליקט האישי הפנימי, הבין אישי, החברתי והלאומי עולה שוב ושוב. האם לנצח נאכל חרב?
האם יש מה לעשות?
אני לא יודעת, אם יש מה לעשות אבל אני מאמינה שעבודה רוחנית יכולה לסייע לכול אדם באופן אישי. ההתפתחות הרוחנית, לדעתי מאפשרת הבנה וקבלה יותר גדולה של ההוויה האנושית, מאפשרת התמודדות עם פחד ממקום אחר, מאפשרת התייחסות שונה ואחרת למילה מוות ולפחד ממנו. וכמובן נותנת משמעות לחיים.
ככה זה אצלי. גם בי כמו בכולם יש תוקפנות ואלימות, ורצון להשתלט, וכעס, וקונפליקט, ורגשות , ומחשבות. אבל אני בודקת אותם כול יום כבר הרבה שנים. לפעמים הבדיקות שלי נכשלות ורק אחרי שכעסתי מאוד אני מבינה שטעיתי בגדול. לפעמים האגו , או רוב הזמן למעשה, האגו מנצח.
המטרה שלשמה אנו הולכים בדרך ההתפתחות הרוחנית היא כדי לשים קץ לעריצותו המוזרה של האגו. האגו מעורב אפילו ברצוננו ללכת או לא ללכת בדרך הרוחנית. " זה פשוט נהדר" או אנחנו מפחדים מאובדן הבסיס לקיומנו, הוא מטיל את מוראו עלינו וגורם לנו להתרחק מהדרך הרוחנית. ,איך זה יכול לעזור לך? או ראה את המורים הרוחניים האלה? האם זה באמת מה שאתה רוצה?
בקיצור האגו עושה שעות נוספות כדי לשמור על הקיים, כדי לא להתמודד עם הלא ידוע, עם הפחד הכרוך בהתמודדות עם הלא ידוע.
אני יודעת ששני אנשים חיים בתוכי תמיד, אחד המונע על ידי האגו הפטפטן, והשני הוא ההוייה הרוחנית הנסתרת שלי. הרוצה לבוא לידי ביטוי, בחיים, בחלומות, במדיטציות. זהו הקול הפנימי שרוצה שאקשיב לו ואני מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות מאוד. לעיתים בהצלחה לעיתים בתחושה של טירונית שזה עתה התגייסה.

שמחה להיות פה

משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה

הרעיון לפתוח את הבלוג הזה הלך והתגבש אצלי בזמן האחרון। אבל הוא התעצם וקיבל מקום ממשי יותר בראשי לאחר שנחשפתי לבלוג המיוחד של लियो बबुता (ליאו באבוטה) בבלוג המצליח מאוד שלו הנושא את השם :"הרגלי זן"। אני כותבת בעברית ולא באנגלית , כפי שהייתי צריכה לעשות , כי ברירת המחדל של התעתיק לשפות, כאשר פתחתי את הבלוג הייתה תעתיק לשפה ההינדית, ולא אנגלית או צרפתית מה שהייתי שמחה שיקרה।, אז עד שאצליח להבין איך משנים את השפה לשפות אחרות, כול מה שארצה לכתוב באנגלית יכתוב לי הינדית। מצחיק אבל אולי הכמה מילים בהינדית יספיקו לכמה הינדים בעולם להבין מה אני רוצה לומר। אז דייני!
בכול אופן, מי שקרא את הפרופיל שלי יוכל לראות שעברתי כמה דברים בחיי। החלפתי כמה מקצועות וגם הוספתי להם השלמות והתמחויות। אני עוסקת כבר למעלה מחמש עשרה שנים ביוגה, לצד כול הפעילויות הנוספות שלי, אני יוצרת , ובזמן האחרון בעקבות התפתחות רוחנית שאני חווה אני עוברת תהליך שהכי קרוב לזן। "זן ואמנות החיים", הייתי צריכה לקרוא לבלוג , אך משב נפש, מבטא אותי באופן יותר מדוייק। המשב מזכיר את הרוח הרעננה ואת התנועה, של הגוף של הרוח ושל הנשמה। והכול נותן ביטויו בתוך הנפש।
ראיתי מקריאתי את ליאו באבוטה כי אני רואה דברים כמותו וגם הרביתי לכתוב עליהם בדרכי האישית והשונה, בבלוג הראשון שלי בפורטל של תפוז। שימשיך להתקיים גם בעתיד।
מאחר ובאחת הרשומות שלו אומר הכותב המוצלח ליאו באבוטה כי הוא מרשה לעשות שימוש ברשומותיו, אם או בלי נתינת קרדיט, אני מרגישה נוח לומר פה כי הוא בהחלט משמש וישמש לי כמקור השראה, על אף שכמו שאמרתי כבר אני כותבת עצות, טיפים, מחשבות כבר שנתיים לפני שידעתי על קיומו। ובכול זאת, הנדיבות שלו היא יוצאת דופן בעולמנו, היא ראויה להערכה ולתודה מקרב לב।
תמיד, תמיד, כשאשתמש ברעיונותיו או כאשר הוא ישמש לי מקור השראה אומר זאת ברשומותיי, וכמובן שתמיד אביא לצד הדברים את זווית הראיה האופיינית לי , שונה או דומה אך בדרכי שלי।
אנסה להביא פה קישור לכתובת של ליאו באבוטה, עיתונאי וסופר , החי בגואם ועומד לעבור לסן פרנסיסקו, טבעוני, נשוי , אב לשישה ילדים, ומחבר מספר ספרים אלקטרוניים ואחרים מוצלחים।
מקווה שהקישור לא יהפוך אוטומטית לקישור בשפה ההינדית , אך אם תראו שכך קורה לי תוכלו לחפש את הבלוג שלו תחת הכותרת "הרגלי זן" (באנגלית כמובן) והנה הקישור: हट):ज़न्हाबिट्स.नेट
אז כמו שאתם רואים התעתיק הפך זאת ישירות להינדית।
אז שיהיה לו בהצלחה!
מגיע לו שעוד מליוני הינדים ברחבי העולם ידעו עליו। איש טוב ।
מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים। אין לי חשק אפילו לתקן את זה । כי נראה לי שזה לא סתם קורה।
אז מה אתם אומרים?