פורסם ב-31 בדצמבר 2009, 12:55
מאמצע הספר ואילך התחלתי לרשום את מספרי העמודים בהם התזכורות לירושלים שלי ושל שנות ילדותי . ואני לא רוצה לאבד זאת , לא יודעת למה, ואני יודעת שלרשומה הזו אין שום משמעות חוץ מאשר עבורי ואולי לעוד ירושלמים של אותם הימים ובכול זאת בא לי לשים את זה פה.
אולי מישהו ימצא בזה שימוש כשזה מרוכז ככה?
זה מתחיל בהתחלת הספר אך אני התחלתי לסמן לי מעמוד 286 ואילך , כמעט בכול עמוד יש איזו שהיא תזכורת.
למשל : כדור א-פה צה? האם גם אתם לקחתם כשהיה לכם כאב ראש, או שזה היה כדור לירושלמים?
ומי שתה טמפו? ומיץ תפוזים של פז? זה לא רק אנחנו.
וגם את הסרט " מעתה ועד עולם" , עם ברד לנקסטר ודבורה קר, לא רק אנחנו ראינו.
איך אמרתם אופנה אז? אנחנו אמרנו מודה.
וזה היה במודה לקרוא חוברות בסגנון פוטורומן כזה, או מערבונים.
ואנחנו קנינו בקיוסק את כול הסיגריות אסקוט וסילון וכמל . היום קונים סיגריות בפיצוציה , וזה פרלמנט וטיים וקנט ומרלבורו.
וחיבורים בבית הספר כולנו כתבנו . נכון.לא רק הירושלמים. אני עוד זוכרת את החיבור שהמורה שלי כול כך אהב כי כתבתי על היופי של שיעור החקלאות שכולם כול כך לא אהבו משום מה.
ומי תיקתק במכונת כתיבה? ומי לא? מי לא הכניס נייר העתקה למכונת הכתיבה?
ורק אנחנו הירושלמים זוכרים את השנים שבהן התחילו לבנות את מוזיאון ישראל, ואת היכל הספר, ואת קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ואת בית החולים הדסה שבעין כרם.
וגם אנחנו כמו כולם, זוכרים את ימי המעברים מהמעברות לשיכונים. שכונות שלמות של שיכונים לעולים חדשים שנראו אז נחשלים.
ולנו היה בנק ,הלוואה וחסכון" , ברחוב בן יהודה. היום כבר אין בנק הנושא את השם הזה.
והרחובות: רחוב התיבונים, וממילא, והמלך ג`ורג`, ובן יהודה, והמלך דוד, ורחוב עזה ברחביה, ושכונת טלביה, וכיכר המנורה שם היתה הכנסת הראשונה.
ומשם הלאה אפשר להגיע גם לבית העם החדש שהלך ונבנה לו.
ושם , שום ירושלמי לא ישכח התקיים משפטו של הצורר אייכמן. אירוע קולוסלי ודרמטי באותם הימים בישראל כולה אך בירושלים בפרט. זוכרת איך כולם מאזינים ברדיו לדבריו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון על תפיסתו של הצורר בארגנטינה הרחוקה. ובמהלך המשפט כולם צמודים לרדיו.
רק מי שהיה במנזר רטיסבון, יכול היה לצפות במשפט בטלויזיה במעגל סגור, וכך לשמוע ולראות את העדויות ממשפט אייכמן.
ולעניין יותר שמח:
אתם ליקקתם גלידה אמריקאית כמונו? בקפה אלנבי המפורסם (שהיה בבעלותו של אבא של אמנון דנקנר, הכותב את הספר ממנו כול התזכורות הללו) שם בקפה אלנבי הייתה נקודת המפגש לכולנו. לדייטים, ליציאה לבילוי, למפגש אחרי הפעילות בצופים, ועוד ועוד. שם קיבלנו לטקס וסופגניות וגלידה אמריקאית.
ובתי הקולנוע: תקצר היריעה מלמנותם בירושלים הקטנה. זה לא כמו היום שכולם , כול האולמות תחת מטריה אחת. היה קולנוע עדן, ורון, ותל אור, וציון , ואורגיל וארנון וקולנוע חן. את כולם הכרתי ובהם ביליתי רבות. בייחוד בימי שרותי הצבאי באופן מפתיע גם לי.
ובתי הקפה המיתולוגיים ? גם הם לא ישכחו לעולם: טעמון, וחרמון, ואלסקה, ועטרה, וקפה ניצן, ובית הקפה לינק שמול בית המעלות.
ומי יצא לבלות, אם הוא גבר, ללא אפטר שיב של אקווה וולה? ואם הוא הסתפר גם קודם יציאתו לבלות, בוודאי עשה זאת אצל רוברט או במספרת מרסל שברחוב בן יהודה.
שני פאבים היו בעיר. שניהם ידועים ומי שנחשב לילד טוב ירושלמים לא ביקר בהם. בכחוס ופוספוס. ושם שתו ג`ין קולינס.
ועל בנות נותנות מי שמע? ירושלמית לא נתנה עד שהתחתנה.
אבל מציצות בצוואר היו גם היו. והיו אפילו בנות שחשבו שאפשר להיכנס מזה להיריון.
מוסיקה כמובן שמענו בפטיפון גדול עם תקליטים גדולים גדולים , וגם קצת יין של כרמל מזרחי שתינו , יין שנקרא יין הנשיא והוא היה שמפניה כאילו. וגם יין הוק.
וכך היו גם הבניינים המונומנטליים של ירושלים: בניין ג`נרלי, ובית הדואר שבו, ובניין העמודים, ובית המהנדס, ובית החולים ביקור חולים,
וגם מחנה שנלר. והמכון הצרפתי. , ובית הכנסת ישורון, והגימנסיה ברחביה, ובית המשוגעים טלביה, ובריכת השחיה שבמושבה הגרמנית, ומגרש קטמון ממנו ראו את המשחק של הפועל ירושלים נגד מכבי תל אביב.
וכך עוד ועוד ועוד אני יכולה למנות בלי הפסקה את המונומנטים של ירושלים שלי.
הרשומה בהשראת ספרו הנפלא של אמנון דנקנר: ימיו ולילותיו של הדודה אווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה