בדמיון הייתי כבר משוחררת לגמרי, בתחושת חירות שלמה. הייתי שוב בטיימס סקוואר שבניו-יורק , שם היה לי טיול מקסים עם הבת שלי. הבאתי כבר את פסל החירות, הגדול והאדום בצילומיי, ודימיינתי לי איך אני שוב נושאת את לפיד החופש והחירות.
התגברתי על הכאב, על עגמת הנפש, על האכזבה, על הטעויות שלי ועל טיפשותי לעיתים. אך כול זה היה רק צעד ראשון לקראת הדבר האמיתי.
אני לא מכונה ואני לא יכולה לעבור בלחיצת כפתור ממצב למצב. אדם צריך לעבד את כאבו ואת צערו וזה עניין של זמן . הזמן הוא הרופא הטוב מכולם אומרים.
הזמן וההחלטה.
ההחלטה היא החלק התלוי בנו.
הזמן הוא החלק שאינו תלוי בנו .
ביומיים האחרונים הייתי מכונסת בארבע אמותיי בתוך ביתי.החורף שבא והגשמים עזרו לי להתכנס עוד יותר.
מכונסת עם תחושת השלמה וגם קצת עם תחושת תקיעות.
את המכונית של הבן החזרתי לו עם שובו שלשום מתאילנד.
את המצלמה החזרתי לבן הזוג ממנו נפרדתי.
אני בלי מכונית ? זה כמו שמיים בלי כוכבים. זה כמו אוטו בלי גלגלים.
לא יכולה לנסוע לבקר את ביתי והיא כול כל זקוקה לי שם בדרום.
לא יכולה לנוע בחופשיות מעיר לעיר.
יכולה. אבל זה הרבה יותר מורכב.
יצאתי היום לראשונה לשעתיים בלבד, ללמד את הקבוצה של הנשים המחלימות שלי. אחת התלמידות באה לקחת אותי. שמחתי על האפשרות לצאת , כי אם לא הייתה לי מטרה חשובה ביציאתי זו , זה לא היה קורה.
חזרתי מהשיעור סחוטה ועייפה.
בדרך כלל אני חוזרת מהשיעור הזה מלאת אנרגיה ושמחה שמזדמן לי לעבוד ולעזור לנשים האלה. אך הפעם היה שם משהו חזק ממני ומהן , שכמו סחט ממני את כול האנרגיה.
הייתי מוכרחה ללכת לשכב לזמן מה כדי לנוח מהמאמץ.
אחרי שבוע כול כך קשה , סוחט, מלא התרחשויות כאלה ואחרות, שמקומה של השפעת או של איזה וירוס שהתלבש עליי, לא נפקד, היה לי כנראה כבר יותר מידי.
לצד המחול שאיתו אנחנו פותחות כול שיעור, ולצד תרגילי היוגה, הנשימה, וההרפיה אני מוסיפה תמיד גם תרגיל דמיון מודרך.
התרגיל הזה הוציא המון כאב מכולן. ניסיתי להכיל ולכוון אותו לאפיקים טובים וחיוביים אך זה לא היה קל.
עשינו את התרגיל של קולט מוסקט ז"ל, "גבעת הצעקות". תרגיל קשה שמוציא המון כאב. אך יחד עם זה מאפשר התמודדות עם הכאב היוצא ויציאה לקראת גישה אופטימית יותר.
וזה הולך ככה:
רצוי לעשות את התרגיל עם מורה או מטפל או חבר טוב שאתם סומכים עליו.
עוצמים עיניים, מוציאים אוויר שלוש פעמים ורואים:
ראו שאתם בטבע ואתם רואים מולכם גבעה.אתם מטפסים ועולים עד לראש הגבעה. כשאתם מגיעים לפסגה אתם רואים שאין נפש חיה מסביבכם ואתם צועקים לשמיים את כול הכעסים ואתם רואים איך הצעקות פורצות דרך הגרון ועולות לשמיים ויוצרות עננים ואתם צועקים ואתם רואים איך הצעקות עולות למעלה ויוצרות עננים, ואתם צועקים שוב עד שכול השמיים מתכסים בעננים.
ככל שהצעקות עולות לשמיים, העננים נהיים יותר ויותר כבדים, ופתאום יש ברק בשמיים וגשם חזק יורד ושוטף אתכם מבחוץ ומבפנים.
הגשם פוסק, יוצאת שמש ואתם רואים את עצמכם לבושים בבגד בהיר וממשיכים לדרככם.
כשאתם מסיימים אתם מוציאים אוויר , פוקחים עיניים , ומשתפים את מי שאתם סומכים עליו.
התגברתי על הכאב, על עגמת הנפש, על האכזבה, על הטעויות שלי ועל טיפשותי לעיתים. אך כול זה היה רק צעד ראשון לקראת הדבר האמיתי.
אני לא מכונה ואני לא יכולה לעבור בלחיצת כפתור ממצב למצב. אדם צריך לעבד את כאבו ואת צערו וזה עניין של זמן . הזמן הוא הרופא הטוב מכולם אומרים.
הזמן וההחלטה.
ההחלטה היא החלק התלוי בנו.
הזמן הוא החלק שאינו תלוי בנו .
ביומיים האחרונים הייתי מכונסת בארבע אמותיי בתוך ביתי.החורף שבא והגשמים עזרו לי להתכנס עוד יותר.
מכונסת עם תחושת השלמה וגם קצת עם תחושת תקיעות.
את המכונית של הבן החזרתי לו עם שובו שלשום מתאילנד.
את המצלמה החזרתי לבן הזוג ממנו נפרדתי.
אני בלי מכונית ? זה כמו שמיים בלי כוכבים. זה כמו אוטו בלי גלגלים.
לא יכולה לנסוע לבקר את ביתי והיא כול כל זקוקה לי שם בדרום.
לא יכולה לנוע בחופשיות מעיר לעיר.
יכולה. אבל זה הרבה יותר מורכב.
יצאתי היום לראשונה לשעתיים בלבד, ללמד את הקבוצה של הנשים המחלימות שלי. אחת התלמידות באה לקחת אותי. שמחתי על האפשרות לצאת , כי אם לא הייתה לי מטרה חשובה ביציאתי זו , זה לא היה קורה.
חזרתי מהשיעור סחוטה ועייפה.
בדרך כלל אני חוזרת מהשיעור הזה מלאת אנרגיה ושמחה שמזדמן לי לעבוד ולעזור לנשים האלה. אך הפעם היה שם משהו חזק ממני ומהן , שכמו סחט ממני את כול האנרגיה.
הייתי מוכרחה ללכת לשכב לזמן מה כדי לנוח מהמאמץ.
אחרי שבוע כול כך קשה , סוחט, מלא התרחשויות כאלה ואחרות, שמקומה של השפעת או של איזה וירוס שהתלבש עליי, לא נפקד, היה לי כנראה כבר יותר מידי.
לצד המחול שאיתו אנחנו פותחות כול שיעור, ולצד תרגילי היוגה, הנשימה, וההרפיה אני מוסיפה תמיד גם תרגיל דמיון מודרך.
התרגיל הזה הוציא המון כאב מכולן. ניסיתי להכיל ולכוון אותו לאפיקים טובים וחיוביים אך זה לא היה קל.
עשינו את התרגיל של קולט מוסקט ז"ל, "גבעת הצעקות". תרגיל קשה שמוציא המון כאב. אך יחד עם זה מאפשר התמודדות עם הכאב היוצא ויציאה לקראת גישה אופטימית יותר.
וזה הולך ככה:
רצוי לעשות את התרגיל עם מורה או מטפל או חבר טוב שאתם סומכים עליו.
עוצמים עיניים, מוציאים אוויר שלוש פעמים ורואים:
ראו שאתם בטבע ואתם רואים מולכם גבעה.אתם מטפסים ועולים עד לראש הגבעה. כשאתם מגיעים לפסגה אתם רואים שאין נפש חיה מסביבכם ואתם צועקים לשמיים את כול הכעסים ואתם רואים איך הצעקות פורצות דרך הגרון ועולות לשמיים ויוצרות עננים ואתם צועקים ואתם רואים איך הצעקות עולות למעלה ויוצרות עננים, ואתם צועקים שוב עד שכול השמיים מתכסים בעננים.
ככל שהצעקות עולות לשמיים, העננים נהיים יותר ויותר כבדים, ופתאום יש ברק בשמיים וגשם חזק יורד ושוטף אתכם מבחוץ ומבפנים.
הגשם פוסק, יוצאת שמש ואתם רואים את עצמכם לבושים בבגד בהיר וממשיכים לדרככם.
כשאתם מסיימים אתם מוציאים אוויר , פוקחים עיניים , ומשתפים את מי שאתם סומכים עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה