משב נפש - טיפים , עצות, מחשבות לגוף ולנשמה
יום רביעי, 8 בספטמבר 2010
יום שלישי, 7 בספטמבר 2010
יום שני, 6 בספטמבר 2010
יום שלישי, 25 במאי 2010
נועדנו
הרצון לחזור ולשיר , להתבטא במילה , בצליל ובתנועה נורא חזק אצלי בימים האחרונים.
מעניין למה?
בואו נחשוב על זה ביחד.
באילו תקופות הצורך שלכם במוסיקה , במלודיה ובמילים שנוגעות בכם הוא גדול ? מתי הוא הכי רוצה לבוא לידי ביטוי?
אני לא יודעת איך אצלכם אבל אצלי זה קורה כשיש תחושה של התרחבות פנימית של הנשמה. התאהבות. רצון לגעת, ללטף, להתנועע, לשתף ולחיות באינטנסיביות יותר גדולה . עם הגוף ועם הרוח.
ואולי אפשר לקרוא לזה במילה אחת:
געגוע......
http://www.youtube.com/watch?v=maPw2xow32A
מעניין למה?
בואו נחשוב על זה ביחד.
באילו תקופות הצורך שלכם במוסיקה , במלודיה ובמילים שנוגעות בכם הוא גדול ? מתי הוא הכי רוצה לבוא לידי ביטוי?
אני לא יודעת איך אצלכם אבל אצלי זה קורה כשיש תחושה של התרחבות פנימית של הנשמה. התאהבות. רצון לגעת, ללטף, להתנועע, לשתף ולחיות באינטנסיביות יותר גדולה . עם הגוף ועם הרוח.
ואולי אפשר לקרוא לזה במילה אחת:
געגוע......
http://www.youtube.com/watch?v=maPw2xow32A
יום שבת, 24 באפריל 2010
הרפס, בריאות, מחלה וההכרה שלנו
אתמול כשפגשתי את חברתי ואת בעלה ורציתי לנשק אותה כהרגלי, היא הושיטה לי את הלחי שלה לנשיקה בזהירות ואמרה:
" אני לא רוצה שתידבקי מההרפס שלי" (שהתחיל לה על השפתיים). אני מכירה אותה כבר הרבה שנים ולעולם לא ראיתי הרפס על שפתיה ולא שמעתי אותה אומרת מה שהיא אמרה בהמשך. היא ובעלה אנשים מאוד רציונליים והם לא ראו עד לא מזמן קשר בין גוף לנפש ולהכרה. בינתיים הוא עבר ניתוח לב פתוח והיא חלתה בסרטן השד וכפי הנראה גישות לחיים ותפיסות משתנות בעקבות אירועים דרמתיים כאלה.
הרפס לכאורה הוא דבר קטן ושולי. למי אין? מי לא נושא בגופו את הוירוס הזה? אבל מתי הוא מתעורר ובא לידי ביטוי בצורה של פצע מכוער על השפתיים או במקומות אחרים?
לשאלתי מה קרה? אמרה החברה שלי באנגלית כי זו שפת האם של בעלה, " I was up set ומיד בעקבות כך זה יצא לי". מה משמעו של הביטוי הזה ? פירושו המילולי הוא : הייתי בבלבול, הייתי במצוקה נפשית, כעסתי על משהו או על מישהו. ואז ....המערכת החיסונית שלי שנחלשה, או שהייתה כבר חלשה, ישר קלטה את זה וגם הוירוס קלט , ושניהם התחילו להתמודד עם זה בדרכם.
מעניין לא? אני חושבת שזה מאוד מעניין.
כול זה רק מראה שכמה שאנחנו לא מאמינים ולא רואים את הקשר בין הגוף והנפש וההכרה ,הוא קיים ולא ניתן להכחישו.
ולמה אני מספרת לכם את הדבר המוזר הזה?
כי אני רוצה להמשיך ולספר לכם מה אומר ידידי היקר "סת" , בספר של ג'יין רוברטס , "מסרים ממימד אחר" על בריאות ומחלה. הוא אומר גם איך אפשר לשמור על בריאות טובה. איך ניתן להבריא ממחלה? ומה הקשר בדיוק בין מצב ההכרה שלנו למחלה?
בפרק הדן בנושא הוא מביא דוגמא מאוד מפורטת של בחורה צעירה בשנות ה-30 לחייה, השכנה של ג'יין ורוב בעלה, שמתה בגיל מאוד צעיר למרות שהוא וג'יין הזהירו אותה שנתיים קודם והראו לה את הקשר שנוצר בהכרתה בין מחלה ובין התנהגותה כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה.
ואני מזכירה: ההנחה היסודית של סת היא כי אנחנו יוצרים את המציאות שלנו כהעתק וכהשלכה של התפיסות שלנו.
בישיבות התקשור עבור הבחורה הנזכרת אמר לה סת: " את חייבת לבדוק את התמונות שאת מציירת בדמיונך, משום שאת מתירה לדמיונך להתפרע. ...אם תבדקי את סביבתך ואת תנאי חייך , ....תראי שכול אלה בכול זמן נתון הם תוצאה ישירה של הציפיות הפנימיות שלך."
"אם את מדמיינת נסיבות חיים קשות, בריאות לקוייה או בדידות מייאשת, הן תתגשמנה מאליהן. אם את רוצה בבריאות טובה את חייבת לדמיין אותה באותה חדות וחיוניות שאת מדמיינת את היפוכה. "
זה נכון לגבי כול אחד מאיתנו, ללא קשר לתוכנו של המצב הפסיכולוגי הפנימי. המצב הפסיכולוגי הפנימי מושלך החוצה ומתממש במציאות הפיסית.
והוא מוסיף ואומר כי : התייחסות של שלילה, אי-אמון, פחד, או זלזול כלפי אחרים, עובדים לרעת העצמיות. והכי מעניין בעיניי זה מה שהוא אומר על טלפתיה: " טלפתיה עובדת ללא הרף. אם את ממשיכה לצפות מאדם אחר להתנהג בצורה מסויימת, הרי שאת שולחת לו ללא הרף רמזים המורים לו להתנהג כך. כול אדם מגיב לסוגסטיות. ובהתאם לתנאים המסויימים המתקיימים באותו זמן, יפעל אדם במידה זו או אחרת בהתאם לסוגסטיות המכריעות שהוא מקבל. גם מבחוץ וגם מעצמו.
עלינו ללמוד למחוק מחשבה או תמונה שלילית , על ידי כך שנציב במקומה את הניגוד החיובי שלה.
אם את/ה חושב/ת שיש לך כאב ראש, ואת לא מציב/ה במקומה סוגסטיה חיובית, את יוצר/ת אוטומטית בגוף הצעה ליצור תנאים אשר ימשיכו את הכאב.
*אולי אכתוב עוד על סת ועל הרעיונות שלו בהמשך.
" אני לא רוצה שתידבקי מההרפס שלי" (שהתחיל לה על השפתיים). אני מכירה אותה כבר הרבה שנים ולעולם לא ראיתי הרפס על שפתיה ולא שמעתי אותה אומרת מה שהיא אמרה בהמשך. היא ובעלה אנשים מאוד רציונליים והם לא ראו עד לא מזמן קשר בין גוף לנפש ולהכרה. בינתיים הוא עבר ניתוח לב פתוח והיא חלתה בסרטן השד וכפי הנראה גישות לחיים ותפיסות משתנות בעקבות אירועים דרמתיים כאלה.
הרפס לכאורה הוא דבר קטן ושולי. למי אין? מי לא נושא בגופו את הוירוס הזה? אבל מתי הוא מתעורר ובא לידי ביטוי בצורה של פצע מכוער על השפתיים או במקומות אחרים?
לשאלתי מה קרה? אמרה החברה שלי באנגלית כי זו שפת האם של בעלה, " I was up set ומיד בעקבות כך זה יצא לי". מה משמעו של הביטוי הזה ? פירושו המילולי הוא : הייתי בבלבול, הייתי במצוקה נפשית, כעסתי על משהו או על מישהו. ואז ....המערכת החיסונית שלי שנחלשה, או שהייתה כבר חלשה, ישר קלטה את זה וגם הוירוס קלט , ושניהם התחילו להתמודד עם זה בדרכם.
מעניין לא? אני חושבת שזה מאוד מעניין.
כול זה רק מראה שכמה שאנחנו לא מאמינים ולא רואים את הקשר בין הגוף והנפש וההכרה ,הוא קיים ולא ניתן להכחישו.
ולמה אני מספרת לכם את הדבר המוזר הזה?
כי אני רוצה להמשיך ולספר לכם מה אומר ידידי היקר "סת" , בספר של ג'יין רוברטס , "מסרים ממימד אחר" על בריאות ומחלה. הוא אומר גם איך אפשר לשמור על בריאות טובה. איך ניתן להבריא ממחלה? ומה הקשר בדיוק בין מצב ההכרה שלנו למחלה?
בפרק הדן בנושא הוא מביא דוגמא מאוד מפורטת של בחורה צעירה בשנות ה-30 לחייה, השכנה של ג'יין ורוב בעלה, שמתה בגיל מאוד צעיר למרות שהוא וג'יין הזהירו אותה שנתיים קודם והראו לה את הקשר שנוצר בהכרתה בין מחלה ובין התנהגותה כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה.
ואני מזכירה: ההנחה היסודית של סת היא כי אנחנו יוצרים את המציאות שלנו כהעתק וכהשלכה של התפיסות שלנו.
בישיבות התקשור עבור הבחורה הנזכרת אמר לה סת: " את חייבת לבדוק את התמונות שאת מציירת בדמיונך, משום שאת מתירה לדמיונך להתפרע. ...אם תבדקי את סביבתך ואת תנאי חייך , ....תראי שכול אלה בכול זמן נתון הם תוצאה ישירה של הציפיות הפנימיות שלך."
"אם את מדמיינת נסיבות חיים קשות, בריאות לקוייה או בדידות מייאשת, הן תתגשמנה מאליהן. אם את רוצה בבריאות טובה את חייבת לדמיין אותה באותה חדות וחיוניות שאת מדמיינת את היפוכה. "
זה נכון לגבי כול אחד מאיתנו, ללא קשר לתוכנו של המצב הפסיכולוגי הפנימי. המצב הפסיכולוגי הפנימי מושלך החוצה ומתממש במציאות הפיסית.
והוא מוסיף ואומר כי : התייחסות של שלילה, אי-אמון, פחד, או זלזול כלפי אחרים, עובדים לרעת העצמיות. והכי מעניין בעיניי זה מה שהוא אומר על טלפתיה: " טלפתיה עובדת ללא הרף. אם את ממשיכה לצפות מאדם אחר להתנהג בצורה מסויימת, הרי שאת שולחת לו ללא הרף רמזים המורים לו להתנהג כך. כול אדם מגיב לסוגסטיות. ובהתאם לתנאים המסויימים המתקיימים באותו זמן, יפעל אדם במידה זו או אחרת בהתאם לסוגסטיות המכריעות שהוא מקבל. גם מבחוץ וגם מעצמו.
עלינו ללמוד למחוק מחשבה או תמונה שלילית , על ידי כך שנציב במקומה את הניגוד החיובי שלה.
אם את/ה חושב/ת שיש לך כאב ראש, ואת לא מציב/ה במקומה סוגסטיה חיובית, את יוצר/ת אוטומטית בגוף הצעה ליצור תנאים אשר ימשיכו את הכאב.
*אולי אכתוב עוד על סת ועל הרעיונות שלו בהמשך.
יום שישי, 16 באפריל 2010
תודה , תודה, תודה
קמתי בבוקר עם הרגשה שמה שהכי חשוב בחיים בסופו של דבר , זה האנשים שאתה אוהב.
המשפחה שלך בעיקר. הילדים והצאצאים . וגם המשפחה המורחבת , אחים ואחיות. גם אם לא עם כולם מחוברים בוריד.
גם החברים הטובים ( אם יש כאלה...)חשובים אך הם לא תמיד זמינים במידה המספקת.
אני מודה לאל שיש לי משפחה , שגם אם אני מרגישה לעיתים בודדה אני יודעת שבהרמת טלפון אחד התחושה הזו יכולה להתפוגג.
ראשית אני רוצה להודות לאל על כול מה שיש לי ועל כול מה שאני לוקחת לעיתים כברור מאליו. שום דבר לא ברור מאליו.
אז תודה , תודה, תודה , תודה ועוד הרבה מאוד תודות.
היצור שהכי משמח אותי בימים אלה במשפחה הוא י. המתוק הזה שאביא אותו כאן רק במעט ולא בפוקוס רב (מסיבות מובנות....)
ילד קטן עם אהבה למכוניות ומכונות גדולות. לא ברור לי איך הקטנים האלה יודעים מיום שהם נולדים כמעט , שמכוניות זה לבנים. הוא לא מפסיק לבקש ולשחק עם מכוניות גם אם יש לו המון......ההורים מוציאים מידי פעם ונותנים לילדים אחרים כדי שיהיה מקום.
אבל הוא לא מוותר על עוד. ורק לפני מספר ימים פתח עבורי את קטלוג המכוניות של Bruder על מנת להראות לי מה חסר לו משם, (לא הרבה) ועל מנת שאשלים עבורו את החסר. ואתם חושבים שלא עשיתי זאת? אז כן , יש לו עכשיו עוד משאית אדומה של מרצדס. אבל אני לא הקניינית הראשית בעניין הזה, מי שקונה הכי הרבה מכוניות גדולות זה סבא י. אני יודעת שזה לא חינוכי לקנות לילד כול כך הרבה ובכול זאת זה משמח כול כך, גם את הקונה וגם את המקבל.
וכדי להדגים את האהבה הגדולה לתנועה, לכלי רכב, למכונות ענקיות אביא מספר תמונות.
על הקיר מדבקה של האמא שלו מתוך האתר שלה WWW.homesick.co.il ובה מסלול מכוניות .
על הריצפה שטיח ועליו עיר וכבישים עליהם ניתן להסיע את המכוניות.
ובפינת החדר הקטן, עומד לו הקטנטן עם החניון שלו.
סיזיפוס
ואני עדיין בשלי. ממשיכה לחשוב על הא ועל דא.
אתמול אמרתי לאחת מתלמידותיי שאני עוסקת בעבודה מאוד מסויימת בימים אלה שמחזקת אצלי את התחושה של האבסורד שבעשיה הזו .גם אם אני נהנית ממנה היא עדיין עבודה סיזיפית . זה הזכיר לי את ספרו של הסופר הצרפתי אלבר קאמי , "המיתוס של סיזיפוס". שבו הוא מדבר על האבסורד שבקיום בעולם המודרני. הוא מאוד מקצין את הדברים לטעמי , כי הוא מדבר על הרעיון למשל, שמי אמר שיותר טוב לחיות מאשר להתאבד?. אך לי חלילה וחס אין מחשבות כאלה בכלל.
ובכול זאת אני רואה לעיתים את האבסורד שבקיום. את השעבוד שלנו לעשיה, להצלחה, להכרה, לתחרותיות, להשגת יותר ויותר רכוש. גם אני שם וגם אני רוצה יותר לעיתים אך יחד עם זאת אני יודעת שיותר זה לפעמים פחות. או כמו שאומרים באנגלית : Less is more
יותר דורש מאיתנו הרבה יותר אנרגיה כדי לשמור על זה. יותר כסף כדי לבטח את זה.יותר דאגות כדי להגדיל את זה. ומה עוד לקנות שאין לי והייתי רוצה. מין שיעבוד לחומר. יחד עם זאת ברור לי שיש דברים שהיום , בעידן המודרני לא ניתן לחיות בלעדיהם.
ולמה נזכרתי בסיזיפוס פתאום? אז לא פתאום. אני כותבת את הרשומות שלי באופן די אסוציאטיבי. ולעיתים נושא אחד נובע מן האחר וכך הלאה. לעיתים אין קשר בין הנושאים אך הם כולם נובעים מתוכי ומהעיסוק שלי בהם בזמן הכתיבה.
אז אתמול כתבתי רשומה בנושא "עבודה סיזיפית", ודיברתי על העבודה האמנותית שאני עוסקת בה. התפלאתי שאף אחד לא הגיב בתגובות ואמר : מה הקשר בין סיזיפיות ואמנות? הרי אמנות צריכה להיות ביטוי של יצירתיות. של הבאת משהו חדש . אז איך משהו חדש עם אמירה חדשה יכול להיות סיזיפי?
אז אני אומר לכם.
מסתבר שגם בעבודה אמנותית המביאה חידוש יש קטעים של ביצוע סיזיפי. וכמה שאדם רוצה רק לחדש , ברגע שהוא מעלה את רעיונותיו באותם חומרים ובאותן טכניקות של עבודה , גם אם הקומפוזיציות שונות האחת מחברתה, יש עדיין משהו סיזיפי.
מי היה סיזיפוס שעליו אני מדברת פתאום? ושכולנו משתמשים בביטוי ואולי לא יודעים את מקורו?
סיזיפוס היה אל הרוחות במיתולוגיה היוונית. הוא היה מאוד ערמומי ורשע ונהג לתקוף את כול המטיילים בדרכים ולרצוח אותם. האל זאוס, בכבודו ובעצמו, העניש אותו בעונש חמור ביותר. הוא היה צריך להיות כול הזמן בממלכת המתים ושם לגלגל אבן ענקית מלמטה אל פסגת ההר. אך האבן חזרה והתגלגלה מהפסגה והוא היה צריך להמשיך ולהעלות אותה בכול פעם מחדש.
מכאן, המושג "עבודה סיזיפית".והכוונה לעבודה מפרכת וקשה ולעיתים ללא תכלית.
והנה שתי תמונות מן האמנות עם דמותו של סיזיפוס. האחת מהאסכולה של ג'ריקו והשניה של טיציאן שצויירה בשנת 1549
יום חמישי, 15 באפריל 2010
הזן של העשיה
זוכרים את הרשומה שלי מאתמול שנושאה "עבודה סיזיפית"? סיפרתי שם על התשוקה שיש לי לחזור לעבודתי היצירתית. על הסבל הפיסיי שנגרם לי בעקבותיה אך גם על הלהט שמוביל אותי בחזרה אליה. אני לא יודעת מה תהיינה התוצאות. אין לי מושג אם מה שאני עושה יפה או מעניין מבחינה אמנותית. אין לי מושג אם אני מביאה פה משהו חדש לגמרי אבל אני נהנית מהעשיה עצמה. הריכוז בעשיה שלי והמיקוד בה לא מאפשר למוח שלי לנדוד למקומות לא נעימים, לא מאפשר לי לחשוב על כך שאני לבד עם עצמי, שאין כרגע אהבה בחיי, שהילדים שלי מפוזרים כול אחד בעיר אחרת. המיקוד בעשיה ובמקרה הזה, ביצירה מהווה גם איזו שהיא סובלימציה והתמרה של רגשות אחרים שיכולים לצאת בתחום האמנותי.
ולמה אני מספרת לכם את כול זה? פשוט מאוד.
בגלל שרגע אחרי שסיימתי לעבוד, וזה היה די מאוחר אתמול בלילה, פתחתי את מה שחיכה לי בתיבת הדואר שלי, ושם הייתה רשומה של ליאו באבוטה, בבלוג שלו ,הרגלי זן", שחיכתה לי שאקרא אותה. וקראתי . והפלא ופלא היא בדיוק נפלה לי בזמן, כי היא בדיוק דיברה על איך שהרגשתי, הזן של העשיה, והיא דיברה בשבח העשיה הממוקדת.
והנה אני מביאה פה תרגום כמעט מלא של הרשומה כי היא כול כך מדברת אליי, ואולי תמצאו בה גם אתם עניין.
ביטוי זן אומר כך: לפני ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. אחרי ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. " זו כול תורת הזן על רגל אחת.
"בכאוס של העולם המודרני יש יופי בעשיה הפשוטה. אנחנו מוצפים באימיילים, בשיחות, בחדשות, במאורעות, בדרישות..
המוח שלנו הופך למבול של מחשבות על העבר, דאגות לעתיד, בהסחות דעת המושכות אותנו לכול הכיוונים. אך כול זה נעלם כאשר אנחנו מתמקדים בעשיה אחת בלבד.
זה לא משנה ולא חשוב מהי העשיה: ישיבה, הליכה, כתיבה, קריאה, אכילה, רחיצה, שיחה, משחק....על ידי הריכוז בעשיה אנחנו משתחררים מהדאגות ומהחרדות שלנו, מהקנאה, מהכעסים, מצער ומהסחות דעת.
יש משהו עמוק בפשטות הזו. ועוד ביטוי זן: " כשאתה אוכל תאכל. כשאתה הולך לך.
אתה נמצא באמצע יום העבודה שלך ואתה לכוד בסופת מחשבות, רגשות, פגישות, מטלות....עצור! התחל לנשום! תן להכול להתפוגג. ועכשיו התרכז בעשיה של דבר אחד בלבד. תבחר בדבר אחד ונקה את הראש מיתר הדברים.
התנתק מהאינטרנט, הפסק לקרוא...(בעוד כמה שורות) . תן למחשבות להתפוגג. הן תחזורנה , אך שים לב אליהן בעדינות ואחר כך שחרר אותן. חזור לעשיה שבה החלטת להתרכז.
אם אתה מדיח כלים עשה זאת לאט וחוש את כול קשת הרגשות הקשורים לעשייה זו.
אם אתה אוכל פרי, טעם אותו וחוש את הטקסטורות שלו, הייה מודע לתיאבון שלך או לחוסר התיאבון.
אם אתה כותב משהו הבא את ליבך לנכתב. הפוך לכתיבה עצמה.
פשוט עשה. העולם הופך להיות עבורך להסחות דעת חסרות משמעות. זה רק את/ה והעשיה שלך.ואתה מבין שזה מה שחשוב . בזה נמצא הכול.
שונוריו סוזוקי אמר: "זן אינו סוג של התרגשות אלא ריכוז בשגרה היום יומית."
ולמה אני מספרת לכם את כול זה? פשוט מאוד.
בגלל שרגע אחרי שסיימתי לעבוד, וזה היה די מאוחר אתמול בלילה, פתחתי את מה שחיכה לי בתיבת הדואר שלי, ושם הייתה רשומה של ליאו באבוטה, בבלוג שלו ,הרגלי זן", שחיכתה לי שאקרא אותה. וקראתי . והפלא ופלא היא בדיוק נפלה לי בזמן, כי היא בדיוק דיברה על איך שהרגשתי, הזן של העשיה, והיא דיברה בשבח העשיה הממוקדת.
והנה אני מביאה פה תרגום כמעט מלא של הרשומה כי היא כול כך מדברת אליי, ואולי תמצאו בה גם אתם עניין.
ביטוי זן אומר כך: לפני ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. אחרי ההארה, חטוב עצים ושא כדי מים. " זו כול תורת הזן על רגל אחת.
"בכאוס של העולם המודרני יש יופי בעשיה הפשוטה. אנחנו מוצפים באימיילים, בשיחות, בחדשות, במאורעות, בדרישות..
המוח שלנו הופך למבול של מחשבות על העבר, דאגות לעתיד, בהסחות דעת המושכות אותנו לכול הכיוונים. אך כול זה נעלם כאשר אנחנו מתמקדים בעשיה אחת בלבד.
זה לא משנה ולא חשוב מהי העשיה: ישיבה, הליכה, כתיבה, קריאה, אכילה, רחיצה, שיחה, משחק....על ידי הריכוז בעשיה אנחנו משתחררים מהדאגות ומהחרדות שלנו, מהקנאה, מהכעסים, מצער ומהסחות דעת.
יש משהו עמוק בפשטות הזו. ועוד ביטוי זן: " כשאתה אוכל תאכל. כשאתה הולך לך.
אתה נמצא באמצע יום העבודה שלך ואתה לכוד בסופת מחשבות, רגשות, פגישות, מטלות....עצור! התחל לנשום! תן להכול להתפוגג. ועכשיו התרכז בעשיה של דבר אחד בלבד. תבחר בדבר אחד ונקה את הראש מיתר הדברים.
התנתק מהאינטרנט, הפסק לקרוא...(בעוד כמה שורות) . תן למחשבות להתפוגג. הן תחזורנה , אך שים לב אליהן בעדינות ואחר כך שחרר אותן. חזור לעשיה שבה החלטת להתרכז.
אם אתה מדיח כלים עשה זאת לאט וחוש את כול קשת הרגשות הקשורים לעשייה זו.
אם אתה אוכל פרי, טעם אותו וחוש את הטקסטורות שלו, הייה מודע לתיאבון שלך או לחוסר התיאבון.
אם אתה כותב משהו הבא את ליבך לנכתב. הפוך לכתיבה עצמה.
פשוט עשה. העולם הופך להיות עבורך להסחות דעת חסרות משמעות. זה רק את/ה והעשיה שלך.ואתה מבין שזה מה שחשוב . בזה נמצא הכול.
שונוריו סוזוקי אמר: "זן אינו סוג של התרגשות אלא ריכוז בשגרה היום יומית."
עבודה סיזיפית
גיליתי שיש לי עוד התמכרות.
התמכרות ליצירה. או לסוג היצירה שאני עוסקת בו בימים אלה. זוכרים שאמרתי לכם באחת הרשומות שלי של החודש האחרון כי אני עובדת על יצירות "סודיות" אותן ארצה להציג איפה שהוא בבוא הזמן? אז זהו שאני מתה על זה למרות שזו עבודה קשה מאוד מאוד.
השארתי את ההתחלה של היצירה הבאה (עשיתי כבר שלוש מאוד גדולות וזו הרביעית..) על הריצפה בדירה שלי , ונסעתי לתל אביב, אבל מיהרתי לחזור היום מתל אביב, לא כדי לעשות משהו יוצא דופן, לא כדי לפגוש מאהב או חבר או משהו כזה, אלא פשוט כדי להמשיך לעבוד.
אבל מה? זו עבודה ממש ממש קשה כמו שכבר אמרתי קודם.
אני יוצרת עם בדים צורות אבסרקטיות על הריצפה . אי אפשר להניח את זה על שולחן כי זה גדול מידי, אי אפשר לעבוד על זה על שולחן כי זה מתפרק ולכן אני חייבת לעבוד על הריצפה.
ממש מזל שאני מורה ליוגה ושאני יכולה לשבת הרבה זמן יחסית בישיבה מזרחית ובישיבה יפנית. ובכול זאת זה קשה לי.
אני צריכה לעשות הכול מגובה אפס, להתכופף המון ולנוע מסביב מסביב כדי להגיע לכול מקום. האמינו לי, אף אחד לא היה מסכים לעשות זאת עבורי. ובכול זאת....אני נהנית. זה הולך לאט, אבל יש לי כנראה סבלנות מברזל או שאני סתם מזוכיסטית.
את הרשומה הזו אני כותבת בהפסקה בין חיבור לחיבור, כאשר כואבות לי כבר הרגליים, הגב והברכיים ואני לא יכולה יותר לכרוע על הריצפה אז אני קמה לי לשבת באופן תרבותי , על כסא וליד שולחן.
זהו.
הייתי חייבת לשתף. כי אני מרגישה שאני עושה עבודה סיזיפית שמי יודע מה יהיה בסופה. אך אני נהנית .
בינתיים......
התמכרות ליצירה. או לסוג היצירה שאני עוסקת בו בימים אלה. זוכרים שאמרתי לכם באחת הרשומות שלי של החודש האחרון כי אני עובדת על יצירות "סודיות" אותן ארצה להציג איפה שהוא בבוא הזמן? אז זהו שאני מתה על זה למרות שזו עבודה קשה מאוד מאוד.
השארתי את ההתחלה של היצירה הבאה (עשיתי כבר שלוש מאוד גדולות וזו הרביעית..) על הריצפה בדירה שלי , ונסעתי לתל אביב, אבל מיהרתי לחזור היום מתל אביב, לא כדי לעשות משהו יוצא דופן, לא כדי לפגוש מאהב או חבר או משהו כזה, אלא פשוט כדי להמשיך לעבוד.
אבל מה? זו עבודה ממש ממש קשה כמו שכבר אמרתי קודם.
אני יוצרת עם בדים צורות אבסרקטיות על הריצפה . אי אפשר להניח את זה על שולחן כי זה גדול מידי, אי אפשר לעבוד על זה על שולחן כי זה מתפרק ולכן אני חייבת לעבוד על הריצפה.
ממש מזל שאני מורה ליוגה ושאני יכולה לשבת הרבה זמן יחסית בישיבה מזרחית ובישיבה יפנית. ובכול זאת זה קשה לי.
אני צריכה לעשות הכול מגובה אפס, להתכופף המון ולנוע מסביב מסביב כדי להגיע לכול מקום. האמינו לי, אף אחד לא היה מסכים לעשות זאת עבורי. ובכול זאת....אני נהנית. זה הולך לאט, אבל יש לי כנראה סבלנות מברזל או שאני סתם מזוכיסטית.
את הרשומה הזו אני כותבת בהפסקה בין חיבור לחיבור, כאשר כואבות לי כבר הרגליים, הגב והברכיים ואני לא יכולה יותר לכרוע על הריצפה אז אני קמה לי לשבת באופן תרבותי , על כסא וליד שולחן.
זהו.
הייתי חייבת לשתף. כי אני מרגישה שאני עושה עבודה סיזיפית שמי יודע מה יהיה בסופה. אך אני נהנית .
בינתיים......
יום שני, 12 באפריל 2010
אני ואתם כעץ השדה
היום אני מרגישה איזה חוסר שקט שמלווה אותי עם ותוך כדי כול פעילויותיי.
יש לי מין תחושה שאני מפזרת אנרגיה לכול עבר. גם אנרגיה גופנית, גם נפשית וגם כלכלית. אולי זה קשור לכך שיש לי שתי דירות להחזיק ואני לא מרגישה שאני לא פה ולא שם במלוא מובן המילה. אמנם רוב הזמן הדילוגים האלה ממלאים אותי באנרגיה ובתחושת חיות אך לעיתים הם ממש מעייפים אותי.
אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות משהו שהוא עמוק ושיש לו שורשים. אני כול הזמן מרפרפת מעל החיים , כמו פרפר, לוקחת קצת צוף מפה קצת צוף משם ובסוף יוצרת את חיי. חיי אכן נראים לעיתים כמו דבש, כך חברים שלי חושבים וכך גם אחיותיי, אך לא תמיד זה נכון להרגשתי.
אז מה קרה לי היום?
לא יודעת.
באתי לדירה הזאת לנקות אותה , לבדוק מה יש במקרר, מה חסר ומה כבר צריך לזרוק. שילמתי בטלפון מספר חשבונות כי אני לא אוהבת לעשות הוראות קבע וגם לא לעמוד בתור בבנק הדואר. אז בכול פעם אני מקדישה לזה זמן מן הבית הזה, ומן הבית הזה.
הייתי בבנק. וראיתי שמצבי לא אי אי. שתי דירות . מה רציתי? ראיתי שכול התשלומים שלי הם על התחזוקה הזאת והזאת, קצת לילדים ואולי לא קצת , וכולום לדברים אחרים. אז אצטרך לעשות חושבים עוד מעט ולהחליט מה אני עושה , איפה אני משתקעת. האם בעיר הגדולה עם הדירה הישנה במקום הסואן? או בעיר הקטנה , עם הדירה החדשה יחסית במקום שקט יחסית?
הכול אצלי קצוות. אי אפשר לי קצת באמצע? משהו בין ישן וחדש? משהו בין סואן לשקט? משהו בין הוצאת כסף ענקית (עבור הדירה) לסגפנות בזירות אחרות?
הלו , אני אומרת לעצמי היום. גברת ל. תתעוררי!!!!
אז התעוררתי .
אבל עוד לא החלטתי.
לא בא לי עדיין.
אני לא מתוכננת כמו אנשים רבים שיודעים בדיוק היכן יהיו בעוד שנה, שנתיים , שלוש , עשר ומה יעשו. אני הרבה פעמים זורמת עם מה שהחיים מזמנים, אם טוב לי עם מה שהם מזמנים , אני נשארת. אם רע לי אני חותכת והולכת.
לא תמיד אני חותכת כול כך מהר .
אז גם זה יקח את הזמן הנדרש לו.
ועכשיו לתרגיל בדמיון מודרך. אולי זה קצת יעמיק את שורשיי בעשיה, ויגדיל את פירותיי. .גם אתם מוזמנים לעשות אותו כאשר אתם מרגישים כמוני או כאשר בא לכם ללמוד משהו נוסף על עצמכם.
התרגיל הוא של המורה הרוחנית קולט מוסקט ז"ל ולמדתי אותו בקורס מספר 1
זהו תרגיל ניקיון:
והוא לא צריך להימשך יותר מדקה או דקה וחצי.
עוצמים את העיניים נושפים אוויר שלוש פעמים.
ראו עץ בשדה. ראו שרוח חזקה מנענעת את העץ.
ראו שהעלים יבשים, קליפות וחרקים נופלים לאדמה.
ראו שהרוח מביאה עננים, וגשם מתחיל לרדת ושוטף את העץ.
ראו ראו שהעלים הקליפות והחרקים שנפלו מהעץ מתמוססים ונספגים באדמה.
ראו שהמים מחלחלים לאדמה, ראו שהשורשים יונקים את המים.
ראו את המים מטפסים למעלה לתוך הגזע.
ראו וחושו איך הגזע מתחזק.
ראו את העץ מלבלב.
כשאתם מסיימים הוציאו אוויר , פיקחו עיניים וכיתבו את מה שראיתם. או ציירו את העץ שלכם.
העץ הזה מבטא אתכם .
10,000 צעדים ביום
פורסם ב-11 בינואר 2008, 18:58
"אני רוצה למות צעירה וכמה שיותר מאוחר" כך אמרה ד"ר דבי חמי- בולרד בהרצאתה לפני פורשי האוניברסיטה השבוע. איך עושים את זה שאלתי? עניין של תחזוקה, מודעות ועבודה יום יומית. עבודה שהיא מלחמה בחוק התיישנות החומר, שמביא לקטאבוליזם, תהליך הבלאי, של המכונה שאנחנו. בני האדם. מזל שלצד התהליך הזה יש גם תהליך של בניה אין סופית, של התחדשות ושל בריאה, וזה מה שעושה העבודה.
אז קנו לכם, פאדומטר, מד צעדים, והצמידו אותו לגופכם בבוקר, עם הצעדים הראשונים שלכם, והוא יתחיל למדוד את צעדיכם. 10,000 צעדים ביום, זה מה שמפריד בינינו ובין הבלאי הטוטלי של גופנו, וזה מה שדוחה קצת את התהליך. זוהי פעילות דינמית. אם בסוף היום, אחרי שעמדתם בכול המטלות שלכם, הפאדומטר עוד לא ספר 10,000 צעדים, צאו והשלימו את החסר.
אבל זה לא מספיק. אתם יודעים מה הוא אורכם של כלי הדם בגופנו, אילו היינו מעמידים אותם בטור ? לא תאמינו. 100,000ק"מ של כלי דם. לכן הכי חשוב לדאוג לכלי הדם. "מים עומדים שווים למחלות, מים זורמים לחיים" זכרו זאת והתחילו במלאכת הניקוי והתיחזוק של מערכת הובלה ענקית זו, שאם היא נסתמת חלילה, זה מקור כל הצרות. עלינו כול הזמן, לחפש גורמי סיכוי לזירוז התחדשות הגוף, ולהקטין את גורמי הסיכון, שמביאים להאטה, לבלאי ולפחת של המכונה שלנו, הגוף. גורמי הסיכוי אינם מעטים: גירויים ממקור פנימי וגירויים ממקור חיצוני. גלי אור, הידעתם שבמוח 31 איזורי ראיה? זהו האזור הכי פעיל במוח. וגלי קול, וחומרים כימיים, ומגע, וגורמים קוגניטיביים , פסיכולוגיים.
בין החומרים הכימיים החשובים לבניית הגוף ולתפקודו התקין, נמנית התזונה. כאשר אנחנו לא מקבלים מספיק חומרים לתפקוד, החומרים הקיימים נהרסים, והופכים לרדיקלים חופשיים. והם מאוד חופשיים הרדיקלים הללו, למרות שתוחלת חייהם לא עולה על מליונית השניה. הם הורסים את העור, את הדם ואת התאים הפנימיים.
גורם המגע כל-כך חשוב להארכת תוחלת החיים. מסתבר שתמותה אצל קשישים, היא גם מחוסר מגע. והכי חשוב, גירויים קוגניטיביים. צריך תקשורת בתוך המוח לקליטת כל הגירויים.
פרישה מכול סוג שהוא, היא עזיבת סט אחד מסויים של גירויים. כאשר אתה עוזב סט אחד של גירויים, אתה חייב למצוא סט חדש של גירויים. ושהגירויים יהיו מכול הקבוצות: אור, קול, חומרים כימיים, מגע ופעילות דינמית. וגם מוטוריקה עדינה לשימור גמישות המפרקים הקטנים.
ובקיצור, ואהבה, אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן. וגם צחוק. הצחוק עצמו משחרר אנדורפינים , לא רק אצל הצוחק מסתבר אלא גם אצל זה שרואה אותך צוחק. אפילו אם רק תחייך אליו יופרשו אלו, וישפרו את ההרגשה .
ולסיכום, להלן שירו של מי שהיה נשיאה של מדינת ישראל, מר זלמן ש"זר:
כל גיל וגילו
אין לך גיל שאין לו גיל משלו
ואשרי המשכיל
המבחין חן כל גיל בגילו
ואוי לאויל המבלבל גיל גיל
ומגלגל את הגיל מגילו
לגיל לא לו.
כי חן כל גיל
על גילו - שלו
"אני רוצה למות צעירה וכמה שיותר מאוחר" כך אמרה ד"ר דבי חמי- בולרד בהרצאתה לפני פורשי האוניברסיטה השבוע. איך עושים את זה שאלתי? עניין של תחזוקה, מודעות ועבודה יום יומית. עבודה שהיא מלחמה בחוק התיישנות החומר, שמביא לקטאבוליזם, תהליך הבלאי, של המכונה שאנחנו. בני האדם. מזל שלצד התהליך הזה יש גם תהליך של בניה אין סופית, של התחדשות ושל בריאה, וזה מה שעושה העבודה.
אז קנו לכם, פאדומטר, מד צעדים, והצמידו אותו לגופכם בבוקר, עם הצעדים הראשונים שלכם, והוא יתחיל למדוד את צעדיכם. 10,000 צעדים ביום, זה מה שמפריד בינינו ובין הבלאי הטוטלי של גופנו, וזה מה שדוחה קצת את התהליך. זוהי פעילות דינמית. אם בסוף היום, אחרי שעמדתם בכול המטלות שלכם, הפאדומטר עוד לא ספר 10,000 צעדים, צאו והשלימו את החסר.
אבל זה לא מספיק. אתם יודעים מה הוא אורכם של כלי הדם בגופנו, אילו היינו מעמידים אותם בטור ? לא תאמינו. 100,000ק"מ של כלי דם. לכן הכי חשוב לדאוג לכלי הדם. "מים עומדים שווים למחלות, מים זורמים לחיים" זכרו זאת והתחילו במלאכת הניקוי והתיחזוק של מערכת הובלה ענקית זו, שאם היא נסתמת חלילה, זה מקור כל הצרות. עלינו כול הזמן, לחפש גורמי סיכוי לזירוז התחדשות הגוף, ולהקטין את גורמי הסיכון, שמביאים להאטה, לבלאי ולפחת של המכונה שלנו, הגוף. גורמי הסיכוי אינם מעטים: גירויים ממקור פנימי וגירויים ממקור חיצוני. גלי אור, הידעתם שבמוח 31 איזורי ראיה? זהו האזור הכי פעיל במוח. וגלי קול, וחומרים כימיים, ומגע, וגורמים קוגניטיביים , פסיכולוגיים.
בין החומרים הכימיים החשובים לבניית הגוף ולתפקודו התקין, נמנית התזונה. כאשר אנחנו לא מקבלים מספיק חומרים לתפקוד, החומרים הקיימים נהרסים, והופכים לרדיקלים חופשיים. והם מאוד חופשיים הרדיקלים הללו, למרות שתוחלת חייהם לא עולה על מליונית השניה. הם הורסים את העור, את הדם ואת התאים הפנימיים.
גורם המגע כל-כך חשוב להארכת תוחלת החיים. מסתבר שתמותה אצל קשישים, היא גם מחוסר מגע. והכי חשוב, גירויים קוגניטיביים. צריך תקשורת בתוך המוח לקליטת כל הגירויים.
פרישה מכול סוג שהוא, היא עזיבת סט אחד מסויים של גירויים. כאשר אתה עוזב סט אחד של גירויים, אתה חייב למצוא סט חדש של גירויים. ושהגירויים יהיו מכול הקבוצות: אור, קול, חומרים כימיים, מגע ופעילות דינמית. וגם מוטוריקה עדינה לשימור גמישות המפרקים הקטנים.
ובקיצור, ואהבה, אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן. וגם צחוק. הצחוק עצמו משחרר אנדורפינים , לא רק אצל הצוחק מסתבר אלא גם אצל זה שרואה אותך צוחק. אפילו אם רק תחייך אליו יופרשו אלו, וישפרו את ההרגשה .
ולסיכום, להלן שירו של מי שהיה נשיאה של מדינת ישראל, מר זלמן ש"זר:
כל גיל וגילו
אין לך גיל שאין לו גיל משלו
ואשרי המשכיל
המבחין חן כל גיל בגילו
ואוי לאויל המבלבל גיל גיל
ומגלגל את הגיל מגילו
לגיל לא לו.
כי חן כל גיל
על גילו - שלו
אנחנו יוצרים את המציאות?
פורסם ב-12 באפריל 2010, 16:15
האם אנחנו יוצרים את המציאות בכלל? האם אנחנו קורבן של המציאות?
האם אדם יוצר רק את המציאות שלו בלבד, או שהוא יוצר את המציאות בכלל? יחד עם עוד הרבה אנשים כמותו.
האם יצירת המציאות של כול אדם כיחיד משפיעה על המציאות של הסובבים אותו ושל החברה בה הוא חי ?
ובאופן אישי יותר. האם אני יוצרת יום יום את המציאות שלי? האם העצבות והדיכדוך שאני חווה היום היא יצירה פרטית שלי שאני צריכה לקחת עליה אחריות, ולבדוק לעומק איך יצרתי אותה, או שזו יצירה אקראית שאין קשר בינה ובין התנהגותי, בינה ובין אישיותי בינה ובין ריגשותיי.?
אלה השאלות שאני שואלת את עצמי היום. ללא קשר ליום השואה. אך אולי יש קשר. אני עוד לא יודעת. מה אתם אומרים?
השאלות שאני מציבה פה הן לא קלות לשאלה וגם התשובות לא קלות למענה. יותר קשה לפעמים לשאול מאשר לענות. אך ברור שהרבה מאוד תשובות לא בהישג הבנתנו ולא ניתנות לקבלה לפני שאנחנו מרחיבים את נקודת הראיה שלנו.
כדי לחזור ולהבין איך אני יוצרת את המציאות שלי, כמו כול אחד אחר (כך אני מאמינה....) אני חוזרת וקוראת בספריו המדהימים של סת. "מסרים ממימד אחר" שהועברו על ידי ג'יין רוברטס.
בפרק 10 בספר הנ"ל, ושנושאו: "טבעה של המציאות הפיסית" אומר סת, כי כאשר הוא אומר מציאות פיסית הוא מתכוון לכול דבר שאנחנו באים איתו במגע. "כסאות, מאורעות, אנשים, כוכבים, פרחים, ..מכלול החוייה הפיזית שלנו." הוא מוסיף ואומר כי "התנהגותנו נקבעת על ידי האמונות שלנו לגבי דברים מסויימים ועל ידי נקודת המבט שלנו", על הדברים. ואני אתן דוגמא לכך מהחיים שלנו: אם אנחנו מאמינים שאנשים מבוגרים הם בסוף דרכם, אנחנו נתייחס אל עצמנו כך כאשר נהיה מבוגרים, וגם אליהם היום, כשאנחנו צעירים. אם נסתכל במראה ונראה יופי , כך גם נתייחס אל עצמנו. כיפים. אם נראה כיעור . נתייחס אל עצמנו כמכוערים.
אל המציאות אנחנו מתייחסים בכול מיני אופנים כול אחד לפי גישתו. יש המתייחסים אליה כאל משהו שנתקענו לתוכו, ויש המתייחסים אל המציאות כעולם של תיאטרון. יש הרואים במוות סוף דבר. ויש הרואים בו התחלה חדשה.
סת אומר כי " אנחנו יוצרים את המציאות הפיסית באותו חוסר המודעות שבו אנחנו נושמים" . הוא ממשיך ואומר , "כי אנחנו יוצרים את החומר כדי לפעול במציאות תלת-מימדית , ועל מנת לפתח את יכולותינו ולעזור לאחרים. חומר פיסי הוא כמו פלסטלינה שאנו משתמשים בה ומעצבים אותה לצרכינו,....מבלי להכיר בכך, אנו משליכים את רעיונותינו החוצה ובכך יוצרים את המציאות הפיסית. הגוף שלנו הינו התגשמות של מה שאנו חושבים שאנחנו."
כולנו אם כן יוצרים, ועולם זה הוא היצירה המשותפת שלנו. סת מוסיף ואומר כי אנחנו לא יוצרים את המציאות שלנו רק היום, אלא נמשיך ליצור אותה גם אחרי מותנו.
ולכן...מאוד חשוב להבין את הקשר בין המחשבות שלנו ובין המציאות.
* מאחר וזהו חומר קשה להבנה אסתפק בדברים אלו ואולי אכתוב עוד על סת ומתוך דבריו בהמשך.
האם אנחנו יוצרים את המציאות בכלל? האם אנחנו קורבן של המציאות?
האם אדם יוצר רק את המציאות שלו בלבד, או שהוא יוצר את המציאות בכלל? יחד עם עוד הרבה אנשים כמותו.
האם יצירת המציאות של כול אדם כיחיד משפיעה על המציאות של הסובבים אותו ושל החברה בה הוא חי ?
ובאופן אישי יותר. האם אני יוצרת יום יום את המציאות שלי? האם העצבות והדיכדוך שאני חווה היום היא יצירה פרטית שלי שאני צריכה לקחת עליה אחריות, ולבדוק לעומק איך יצרתי אותה, או שזו יצירה אקראית שאין קשר בינה ובין התנהגותי, בינה ובין אישיותי בינה ובין ריגשותיי.?
אלה השאלות שאני שואלת את עצמי היום. ללא קשר ליום השואה. אך אולי יש קשר. אני עוד לא יודעת. מה אתם אומרים?
השאלות שאני מציבה פה הן לא קלות לשאלה וגם התשובות לא קלות למענה. יותר קשה לפעמים לשאול מאשר לענות. אך ברור שהרבה מאוד תשובות לא בהישג הבנתנו ולא ניתנות לקבלה לפני שאנחנו מרחיבים את נקודת הראיה שלנו.
כדי לחזור ולהבין איך אני יוצרת את המציאות שלי, כמו כול אחד אחר (כך אני מאמינה....) אני חוזרת וקוראת בספריו המדהימים של סת. "מסרים ממימד אחר" שהועברו על ידי ג'יין רוברטס.
בפרק 10 בספר הנ"ל, ושנושאו: "טבעה של המציאות הפיסית" אומר סת, כי כאשר הוא אומר מציאות פיסית הוא מתכוון לכול דבר שאנחנו באים איתו במגע. "כסאות, מאורעות, אנשים, כוכבים, פרחים, ..מכלול החוייה הפיזית שלנו." הוא מוסיף ואומר כי "התנהגותנו נקבעת על ידי האמונות שלנו לגבי דברים מסויימים ועל ידי נקודת המבט שלנו", על הדברים. ואני אתן דוגמא לכך מהחיים שלנו: אם אנחנו מאמינים שאנשים מבוגרים הם בסוף דרכם, אנחנו נתייחס אל עצמנו כך כאשר נהיה מבוגרים, וגם אליהם היום, כשאנחנו צעירים. אם נסתכל במראה ונראה יופי , כך גם נתייחס אל עצמנו. כיפים. אם נראה כיעור . נתייחס אל עצמנו כמכוערים.
אל המציאות אנחנו מתייחסים בכול מיני אופנים כול אחד לפי גישתו. יש המתייחסים אליה כאל משהו שנתקענו לתוכו, ויש המתייחסים אל המציאות כעולם של תיאטרון. יש הרואים במוות סוף דבר. ויש הרואים בו התחלה חדשה.
סת אומר כי " אנחנו יוצרים את המציאות הפיסית באותו חוסר המודעות שבו אנחנו נושמים" . הוא ממשיך ואומר , "כי אנחנו יוצרים את החומר כדי לפעול במציאות תלת-מימדית , ועל מנת לפתח את יכולותינו ולעזור לאחרים. חומר פיסי הוא כמו פלסטלינה שאנו משתמשים בה ומעצבים אותה לצרכינו,....מבלי להכיר בכך, אנו משליכים את רעיונותינו החוצה ובכך יוצרים את המציאות הפיסית. הגוף שלנו הינו התגשמות של מה שאנו חושבים שאנחנו."
כולנו אם כן יוצרים, ועולם זה הוא היצירה המשותפת שלנו. סת מוסיף ואומר כי אנחנו לא יוצרים את המציאות שלנו רק היום, אלא נמשיך ליצור אותה גם אחרי מותנו.
ולכן...מאוד חשוב להבין את הקשר בין המחשבות שלנו ובין המציאות.
* מאחר וזהו חומר קשה להבנה אסתפק בדברים אלו ואולי אכתוב עוד על סת ומתוך דבריו בהמשך.
לנשום נכון?!
מובא לפה מבלוג היוגית שלי.
פורסם ב-11 בפברואר 2009, 15:37
כמה בנאלי, אתם בטח אומרים לעצמכם. אז זהו, שאתם טועים. זה אולי לא הנושא הכי מדליק בעולם, ובטח לא הכי מעניין, אבל בלעדי הנשימה אין חיים.
אפשר בלי אוכל, בלי מים לכמה שעות אבל בלי אוויר? לא יותר מכמה שניות.
אז אם זה כול כך ברור מאליו, בואו נראה מה אנחנו יודעים על הנשימה.
איך נושם אדם מתוח ? או אדם מפחד? או אדם בסטרס?
ראיתם והרגשתם על עצמכם. אני בטוחה. ואם אתם לא יודעים לומר איך , אז אני אומר, הנשימה שלו תהיה מאוד רדודה ומקוטעת. מה שאומר שהוא לא מכניס לגוף מספיק חמצן. ואם כך, האם אתם מבינים את הקשר שבין הנשימה להכרה? נשימה שקטה ורגועה תביא איתה הכרה שקטה. שמתם לב , שכשאתם מתרכזים במשהו, הנשימיה נעשית יותר איטית כדי לקלוט ולהבין ....? שמתם לב שרק תשובת לב על הנשימה , פשוט לראות את האוויר הנכנס והאוויר היוצא , מרגיע וכבר הינו סוג של מדיטציה. לא שמתם לב?
אז תתחילו לשים!
ועוד על הנשימה: האם יותר נכון לנשום דרך האף או דרך הפה?
האם יותר חשוב שהשאיפה תהיה יותר ארוכה מהנשיפה או ההיפך?
חישבו על זה רגע.
אלו איברים משתתפים בנשימה, האם רק הפה, האף, הריאות, הסרעפת, כולם?
האם נכון לנשום רק עד החלק העליון של הריאות, או עד החזה ? או עד הסרעפת?
אז זהו שיש ליוגים כמה תשובות חד משמעיות בעניין הזה.
כדאי לנשום דרך האף ולא דרך הפה. הפה נועד לאכילה ולשתיה. דרך האף יש פילטרים שמסננים את האוויר הנכנס.
יותר חשוב שהנשיפה תהיה ארוכה מהשאיפה כי זה אומר שנפטרתם מהאוויר שעשיתם בו כבר שימוש ושיש לכם מקום להכניס אויר נקי מלא חמצן לריאותיכם.
כול האיברים משתתפים בנשימה. וככול שכולם משתתפים בה כך היא יותר עמוקה, אפקטיבית ומכניסה יותר פרנה לגוף.
הנשימה המלאה היוגית כוללת את הנשימה העילית, את הנשימה הבין צלעית, ואת הנשימה העמוקה , הסרעפתית. הנשימה המלאה משלבת את כול שלושת האיברים, היא מתחילה בנשימה עמוקה וממשיכה את השאיפה דרך האזור העילי, והבין צלעי.
רוב האנשים לא נושמים נכון. נושמים דרך הפה, נשימות רדודות, ומנצלים מעט מידי את הסרעפת. בייחוד נשים שרוצות שהבטן שלהן תיראה שטוחה תמיד, לוקחות אוויר עם הבטן מכווצת, מה שמאפשר כניסה של מעט מאוד חמצן לדם ולמוח. בנות אפשר וכדאי לנשום, גם אם הבטן נראית נפוחה. ככה זה יותר בריא. (גם אני הייתי כזו לפני היוגה....)
תרגול היוגה משנה את ההרגלים האלה. יש לנשום דרך האף, כשהפה סגור, ולשאוף שאיפה מלאה שמפעילה את מלוא הריאות.
כשמוציאים אויר, הבטן מתכווצת והסרעפת עולה ומעסה את הלב.
ששואפים אוויר, הבטן מתרחבת והסרעפת יורדת ומעסה את האיברים המצויים בבטן.
גם לנשימה, כמו לתרגילי היוגה יש שלושה חלקים. הוצאת אויר, הכנסתו והחזקתו.
תרגילי הנשימה של היוגה, שמים דגש על החזקת האוויר לזמן רב ועל הנשיפה. בכמה תרגילים הנשיפה ארוכה פי שניים מן השאיפה, והחזקת האוויר גדולה פי ארבע מהשאיפה.
יש לנשום דרך האף כדי לקבל יותר פרנה. בחלק האחורי של האף נמצאים איברי חוש הריח, שדרכם עוברת כול הפרנה בדרך על מערכת העצבים המרכזית ואל המוח.
תרגילי נשימה יוגיים רצוי מאוד לתרגל עם מורה מוסמך, שכן אם עושים אותם במאמץ יתר ללא הדרכה עלולים לפספס את המטרה.
פורסם ב-11 בפברואר 2009, 15:37
כמה בנאלי, אתם בטח אומרים לעצמכם. אז זהו, שאתם טועים. זה אולי לא הנושא הכי מדליק בעולם, ובטח לא הכי מעניין, אבל בלעדי הנשימה אין חיים.
אפשר בלי אוכל, בלי מים לכמה שעות אבל בלי אוויר? לא יותר מכמה שניות.
אז אם זה כול כך ברור מאליו, בואו נראה מה אנחנו יודעים על הנשימה.
איך נושם אדם מתוח ? או אדם מפחד? או אדם בסטרס?
ראיתם והרגשתם על עצמכם. אני בטוחה. ואם אתם לא יודעים לומר איך , אז אני אומר, הנשימה שלו תהיה מאוד רדודה ומקוטעת. מה שאומר שהוא לא מכניס לגוף מספיק חמצן. ואם כך, האם אתם מבינים את הקשר שבין הנשימה להכרה? נשימה שקטה ורגועה תביא איתה הכרה שקטה. שמתם לב , שכשאתם מתרכזים במשהו, הנשימיה נעשית יותר איטית כדי לקלוט ולהבין ....? שמתם לב שרק תשובת לב על הנשימה , פשוט לראות את האוויר הנכנס והאוויר היוצא , מרגיע וכבר הינו סוג של מדיטציה. לא שמתם לב?
אז תתחילו לשים!
ועוד על הנשימה: האם יותר נכון לנשום דרך האף או דרך הפה?
האם יותר חשוב שהשאיפה תהיה יותר ארוכה מהנשיפה או ההיפך?
חישבו על זה רגע.
אלו איברים משתתפים בנשימה, האם רק הפה, האף, הריאות, הסרעפת, כולם?
האם נכון לנשום רק עד החלק העליון של הריאות, או עד החזה ? או עד הסרעפת?
אז זהו שיש ליוגים כמה תשובות חד משמעיות בעניין הזה.
כדאי לנשום דרך האף ולא דרך הפה. הפה נועד לאכילה ולשתיה. דרך האף יש פילטרים שמסננים את האוויר הנכנס.
יותר חשוב שהנשיפה תהיה ארוכה מהשאיפה כי זה אומר שנפטרתם מהאוויר שעשיתם בו כבר שימוש ושיש לכם מקום להכניס אויר נקי מלא חמצן לריאותיכם.
כול האיברים משתתפים בנשימה. וככול שכולם משתתפים בה כך היא יותר עמוקה, אפקטיבית ומכניסה יותר פרנה לגוף.
הנשימה המלאה היוגית כוללת את הנשימה העילית, את הנשימה הבין צלעית, ואת הנשימה העמוקה , הסרעפתית. הנשימה המלאה משלבת את כול שלושת האיברים, היא מתחילה בנשימה עמוקה וממשיכה את השאיפה דרך האזור העילי, והבין צלעי.
רוב האנשים לא נושמים נכון. נושמים דרך הפה, נשימות רדודות, ומנצלים מעט מידי את הסרעפת. בייחוד נשים שרוצות שהבטן שלהן תיראה שטוחה תמיד, לוקחות אוויר עם הבטן מכווצת, מה שמאפשר כניסה של מעט מאוד חמצן לדם ולמוח. בנות אפשר וכדאי לנשום, גם אם הבטן נראית נפוחה. ככה זה יותר בריא. (גם אני הייתי כזו לפני היוגה....)
תרגול היוגה משנה את ההרגלים האלה. יש לנשום דרך האף, כשהפה סגור, ולשאוף שאיפה מלאה שמפעילה את מלוא הריאות.
כשמוציאים אויר, הבטן מתכווצת והסרעפת עולה ומעסה את הלב.
ששואפים אוויר, הבטן מתרחבת והסרעפת יורדת ומעסה את האיברים המצויים בבטן.
גם לנשימה, כמו לתרגילי היוגה יש שלושה חלקים. הוצאת אויר, הכנסתו והחזקתו.
תרגילי הנשימה של היוגה, שמים דגש על החזקת האוויר לזמן רב ועל הנשיפה. בכמה תרגילים הנשיפה ארוכה פי שניים מן השאיפה, והחזקת האוויר גדולה פי ארבע מהשאיפה.
יש לנשום דרך האף כדי לקבל יותר פרנה. בחלק האחורי של האף נמצאים איברי חוש הריח, שדרכם עוברת כול הפרנה בדרך על מערכת העצבים המרכזית ואל המוח.
תרגילי נשימה יוגיים רצוי מאוד לתרגל עם מורה מוסמך, שכן אם עושים אותם במאמץ יתר ללא הדרכה עלולים לפספס את המטרה.
אופניים בגילי המופלג
.jpg)
מאז שאני גרה לסירוגין בתל אביב , החשק שלי לרכב על אופניים הולך וגדל. אני מקנאה בכול הצעירים האלה ובייחוד בצעירות החתיכות והיפות שנראות כאילו לא מתאמצות בכלל כשהן רוכבות. אז כמו שאתם מכירים אותי ו כמו שאני מכירה את עצמי , אני לא רק מסתפקת בלראות, אני ישר חושבת איך אני יכולה גם להנות מהרכיבה הקלילה הזו. אז הנה טעות מספר אחד שלי.
בילדותי, רק פעמיים רכבתי על אופניים. פעם אחת בגיל חמש בערך, אופני שלושה גלגלים, לא שניים חלילה , שקיבלתי ליום הולדת, ושחשבתי שאם ארכב על הגדר המקיפה את הבית , לא יקרה לי כלום. אז טעיתי. נפלתי מגובה של מטר וחצי בערך, יחד עם האופניים. זוכרת את המכה בראש ואת החושך , את הבהלה של ההורים, ואת ההחלטה לא לתת לי לרכב עליהן שוב לעולם. טעות מספר שתיים.
הפעם השניה שניסיתי שוב לרכב, הייתה רחוק מאוד מבית הוריי. הם היו בירושלים ואני הייתי בביקור ברחובות. ואחד הילדים נתן לי את האופניים שלו, ללא גלגלי עזר , כי רציתי לנסות ולרכב עליהם. הייתי בטוחה שישר אני עולה ורוכבת. זו הייתה טעות מספר שלוש. עליתי, רכבתי קצת והנה באה מולי עגלה רתומה לסוס, וכמובן שנכנסתי בסוס ללא היסוס.
מאז עברו עשרות שנים. אני לא מגזימה. ומאז לא עליתי על אופניים שוב. כי גם ליפול לתוך חצר מגובה של מטר וחצי בגיל חמש, וגם להיכנס בסוס בגיל שמונה בערך, היה כבר יותר מידי בשבילי.
אבל החשק לרכב על אופניים עוד לא לגמרי עבר לי.
אז מה עשיתי? ניסיתי על האופניים של החבר שלי. בחניה. הם היו גבוהים מידי עבורי. נפלתי שוב אחרי שהתנגשתי בקיר של החניון. שכחתי להפעיל את הברקסים.
עברו להם כמה חודשים מאז, והחשק שוב התעורר לו. אז שלשום , כשערכתי קניות בסופר, אמר לי חברי שיש במבצע אופניים בסופר שליד.
הלכתי, ראיתי, נדלקתי, קניתי.
אופניים בצבע תכלת מקסימים. בדיוק מתאימים לגובה שלי.
הבאתי הבייתה . חיברו לי אותם והחלטנו לרדת לנסות לרכב.
ירדתי קודם לחניה. שוב . הפעם הפתוחה. ניסיתי אך הם , האופניים הובילו אותי במקום שאני אוביל אותם. התחלתי להתעייף.
המתח בגב ובידיים התחיל לתת אותותיו. ניסיתי שוב ושוב אך התנגשו לי הרגליים בפדלים ונפצעתי. חזרתי הבייתה חבולה ועייפה כאילו הייתי בשדה הקרב.
אבל החלטתי לא לוותר , וביקשתי לשים לי גלגלי עזר. כמו ילדה בת חמש שוב.
ירדתי עם גלגלי העזר, אך הידיים כואבות לי, בסיבובים אני נופלת , הפדלים בועטים בי ואני נפצעת שוב. ואני שוב עולה הבייתה.
אך עם הרגשה שבפעם הבאה אשתפר.
אני לא מתכוונת לוותר לעצמי
יום חמישי, 8 באפריל 2010
פריחה שקטה
ושוב האהוב עליי מכולם , יהודה עמיחי, מתוך ספרו "ולא על מנת לזכור" .
קיבלתי את הספר במתנה בהיותי בת 19 , זה היה כול כך מזמן. אך השירים האלמותיים שלו והרגשות שהם מעוררים בי עדיין אותו דבר. אלמותיים.
פריחה שקטה
פריחה שקטה
בסוף השנה.
על סף
בלי דלת.
כדורים קטנים
ואדמים משמחים לב חצוי
ולב חצוי.
נפשי שקטה ובהירת עיניים
כתירות
אחר העונה.
קיבלתי את הספר במתנה בהיותי בת 19 , זה היה כול כך מזמן. אך השירים האלמותיים שלו והרגשות שהם מעוררים בי עדיין אותו דבר. אלמותיים.
פריחה שקטה
פריחה שקטה
בסוף השנה.
על סף
בלי דלת.
כדורים קטנים
ואדמים משמחים לב חצוי
ולב חצוי.
נפשי שקטה ובהירת עיניים
כתירות
אחר העונה.
גיבורת היום שלי
שמחתי לחזור לקבוצת הנשים המתרגלות איתי היום. בייחוד שמחתי לנוכח העובדה שאחת המשתתפות עברה טיפול חדשני של הקרנות ממוקדות לחוליות עמוד השדרה הנגועות בגידולים סרטניים. הטיפול נחשב למאוד חדשני וניסיוני עדיין, ההקרנות מתבצעות תחת שיקוף , לאחר הדמיה מדוייקת שבה מסמנים את הנקודות המוקרנות, ורק לאחר מכן מקרינים. זוהי קרינה חזקה מאוד שאמורה למגר את הגידולים, אך יחד עם זאת מאחר והיא מאוד חזקה היא גם עלולה לגרום לקריסה של החוליות, ושל עמוד השדרה. זה מאוד מפחיד. אבל האופציה של המטופלת הזו היה ניתוח גדול ומסוכן עוד יותר להחלפת החוליות הנגועות, ניתוח שגם הוא טומן בחובו סכנות לא קטנות.
הגישה של האישה הצעירה הזו מדהימה אותי כול פעם מחדש. הכול עם חיוך ועם קבלה יחד עם התמודדות בכול האמצעים העומדים לרשותה ולרשות משפחתה. יחד עם בדיקות של כול האופציות הקיימות האפשריות להארכת חייה. אישה צעירה עם ילדים קטנים בבית שמתמודדת בגבורה עילאית, עם הרבה אור על הפנים ועם הרבה אופטימיות. היא לא מוותרת על עשיית שום מאמץ להצלת והארכת חייה אך גם לא מוותרת על שום דבר בחייה המשפחתיים כדי להיות אמא ככול האמהות. בחג הפסח , מספר ימים אחרי הטיפול החזק והמתיש הזה , היא אפילו יצאה לטיול רגלי בחיק הטבע עם בני משפחתה. היא ממשיכה בפעילות בכול התחומים האפשרייים שימלאו את חייה בתוכן ובעניין, לא מוותרת על שום שיעור יוגה שאני מעבירה (את כול השיעורים אני מתאימה במיוחד בשבילה אך היא אף פעם לא בוחרת באופציה הקלה. תמיד מנסה לעשות קצת יותר למרות בקשותיי החוזרות ונישנות לכבד את גופה ואת מצבה היא מנסה עד לנקודת הכאב).
בקיצור....אישה לעניין שלא עושה לעצמה הנחות.
אישה שלא מרחמת על עצמה.
אישה שלא רואה בעצמה קורבן.
אני מסירה את הכובע בפניה ומאחלת לה עוד שנים רבות של הנאה בחיק משפחתה עם קצת פחות טרדות ודרישות רפואיות אין סופיות.
מאחלת לה פשוט להיות. כמו כול אחד מאיתנו ללא הצורך להיות מודע בכול שניה בחייך למה קורה לך ומה אתה יכול לעשות כדי לחיות.
אני מצידי מנסה להביא לשיעורים תמיד משהו חדש שיפתח לה , במיוחד לה, צוהר לעוד נתיבים. והיא תמיד מחבקת הכול בברכה. בייחוד את תרגילי הדמיון המודרך אך גם את התרגילים האחרים. ריקוד, יוגה,נשימות, הרפיה ודיבור. תמיד היא שם כול כולה.
הגישה של האישה הצעירה הזו מדהימה אותי כול פעם מחדש. הכול עם חיוך ועם קבלה יחד עם התמודדות בכול האמצעים העומדים לרשותה ולרשות משפחתה. יחד עם בדיקות של כול האופציות הקיימות האפשריות להארכת חייה. אישה צעירה עם ילדים קטנים בבית שמתמודדת בגבורה עילאית, עם הרבה אור על הפנים ועם הרבה אופטימיות. היא לא מוותרת על עשיית שום מאמץ להצלת והארכת חייה אך גם לא מוותרת על שום דבר בחייה המשפחתיים כדי להיות אמא ככול האמהות. בחג הפסח , מספר ימים אחרי הטיפול החזק והמתיש הזה , היא אפילו יצאה לטיול רגלי בחיק הטבע עם בני משפחתה. היא ממשיכה בפעילות בכול התחומים האפשרייים שימלאו את חייה בתוכן ובעניין, לא מוותרת על שום שיעור יוגה שאני מעבירה (את כול השיעורים אני מתאימה במיוחד בשבילה אך היא אף פעם לא בוחרת באופציה הקלה. תמיד מנסה לעשות קצת יותר למרות בקשותיי החוזרות ונישנות לכבד את גופה ואת מצבה היא מנסה עד לנקודת הכאב).
בקיצור....אישה לעניין שלא עושה לעצמה הנחות.
אישה שלא מרחמת על עצמה.
אישה שלא רואה בעצמה קורבן.
אני מסירה את הכובע בפניה ומאחלת לה עוד שנים רבות של הנאה בחיק משפחתה עם קצת פחות טרדות ודרישות רפואיות אין סופיות.
מאחלת לה פשוט להיות. כמו כול אחד מאיתנו ללא הצורך להיות מודע בכול שניה בחייך למה קורה לך ומה אתה יכול לעשות כדי לחיות.
אני מצידי מנסה להביא לשיעורים תמיד משהו חדש שיפתח לה , במיוחד לה, צוהר לעוד נתיבים. והיא תמיד מחבקת הכול בברכה. בייחוד את תרגילי הדמיון המודרך אך גם את התרגילים האחרים. ריקוד, יוגה,נשימות, הרפיה ודיבור. תמיד היא שם כול כולה.
יום שני, 5 באפריל 2010
בשבח השקט והלבדיות
הרשומה שלי מאתמול , "חג שני לבד" , הזכירה לי את הרשומה של ליאו באובוטה מתוך הבלוג Zen Habits שנושאה היה "אבדן אמנות הבדידות". קשה לי השימוש במילה בדידות ואני מחליפה אותה ברשומה זו במילה לבדיות.
גם תגובתו של אוריאל חברי, לרשומה שלי מאתמול שבה אמר לי בין יתר הדברים ".....אולי תמצאי אוצרות בתוכך" מאוד מצאה חן בעיניי.
אז הרשומה הזו היא בהשראת ליאו, אך אינה מתורגמת מילה במילה, כי דבריו כמו יוצאים מגרוני ואני ממש יודעת ומכירה את מה שהוא אומר, אך הוא בהחלט משמש הטריגר וכך גם סגנונו.
לא צריך להיות נזיר ולהתגורר במנזר כדי לטפח את הלבדיות באופן קבוע וסדיר כהרגל לחיים. בלי לזלזל ביופי של ה"ביחדנס" ושל המשפחתיות והחברות , יש גם ערך מוסף ליכולתו של האדם להיות לבד מזמן לזמן.
יש יופי, חן, אהבה ועומק לפעילויות שאדם עושה לבד עם עצמו ולמען עצמו שמביאות אחר כך תועלת גם כשהוא בחברה. כמו למשל:
ישיבה מול הים , מול שקיעה או זריחה כדי לספוג את היופי, העצמה, הפיוטיות והאין סופיות שלהם. הליכה לבד עם מחשבותיך היא גם סוג פעילות כזו, וגם כתיבה, וקריאה, ועבודה בגן, ויצירה או אפילו אמבט חם.
כשאני נכנסת להתקלח אני תמיד מודעת לתחושה הנעימה של המגע של המים החמים על גופי. אני תמיד מוסיפה גם תרגיל בדמיון מודרך שבו אני מדמיינת איך המים נכנסים לי דרך צ'אקרת הכתר שברום הראש, לתוך כול הגוף ומנקים אותי מבפנים ומבחוץ.
היתרונות של הלבדיות והשקט:
רק כשאנחנו לבד אנחנו יכולים להתחבר עמוק לעצמנו.
יצירה מכול סוג מתרחשת רק לבד.
הלבד הוא:
זמן למחשבות, להכרה עצמית, להפרית הדמיון, למציאת שלווה, להפקת לקחים, למציאת הקול האישי שלנו, להערכה של דברים קטנים אותם אנחנו רואים כברורים מאליהם.
איך למצוא את הלבד?
להתנתק מהכול. מדואר אלקטרוני, מרשתות חברתיות, מבלוגים, מפורומים, מהמחשב בכלל (אלא אם כן הוא כלי היצירה שלכם)
הצעדים שכדאי לעשות:
אפשר להחליט על שעה של התנתקות בין אם אתה בבית או במשרד. נתק את הטלפונים או הודע לחבריך בעבודה שבזמן הזה או אחר אתה מנותק. סגור את הדלת. או צא החוצה לטיול בטבע או בפארק קרוב.
והכי פשוט וקל: עשה מדיטציה: פשוט שב בנחת, גב זקוף אך לא מתוח מידי, והתחל לנשום. ראה את האוויר הנכנס לו בשקט ובאופן טבעי דרך הנחיריים וראה אותו יוצא. זה הכול. הכי קל והכי זמין לכול אחד.
גם תגובתו של אוריאל חברי, לרשומה שלי מאתמול שבה אמר לי בין יתר הדברים ".....אולי תמצאי אוצרות בתוכך" מאוד מצאה חן בעיניי.
אז הרשומה הזו היא בהשראת ליאו, אך אינה מתורגמת מילה במילה, כי דבריו כמו יוצאים מגרוני ואני ממש יודעת ומכירה את מה שהוא אומר, אך הוא בהחלט משמש הטריגר וכך גם סגנונו.
לא צריך להיות נזיר ולהתגורר במנזר כדי לטפח את הלבדיות באופן קבוע וסדיר כהרגל לחיים. בלי לזלזל ביופי של ה"ביחדנס" ושל המשפחתיות והחברות , יש גם ערך מוסף ליכולתו של האדם להיות לבד מזמן לזמן.
יש יופי, חן, אהבה ועומק לפעילויות שאדם עושה לבד עם עצמו ולמען עצמו שמביאות אחר כך תועלת גם כשהוא בחברה. כמו למשל:
ישיבה מול הים , מול שקיעה או זריחה כדי לספוג את היופי, העצמה, הפיוטיות והאין סופיות שלהם. הליכה לבד עם מחשבותיך היא גם סוג פעילות כזו, וגם כתיבה, וקריאה, ועבודה בגן, ויצירה או אפילו אמבט חם.
כשאני נכנסת להתקלח אני תמיד מודעת לתחושה הנעימה של המגע של המים החמים על גופי. אני תמיד מוסיפה גם תרגיל בדמיון מודרך שבו אני מדמיינת איך המים נכנסים לי דרך צ'אקרת הכתר שברום הראש, לתוך כול הגוף ומנקים אותי מבפנים ומבחוץ.
היתרונות של הלבדיות והשקט:
רק כשאנחנו לבד אנחנו יכולים להתחבר עמוק לעצמנו.
יצירה מכול סוג מתרחשת רק לבד.
הלבד הוא:
זמן למחשבות, להכרה עצמית, להפרית הדמיון, למציאת שלווה, להפקת לקחים, למציאת הקול האישי שלנו, להערכה של דברים קטנים אותם אנחנו רואים כברורים מאליהם.
איך למצוא את הלבד?
להתנתק מהכול. מדואר אלקטרוני, מרשתות חברתיות, מבלוגים, מפורומים, מהמחשב בכלל (אלא אם כן הוא כלי היצירה שלכם)
הצעדים שכדאי לעשות:
אפשר להחליט על שעה של התנתקות בין אם אתה בבית או במשרד. נתק את הטלפונים או הודע לחבריך בעבודה שבזמן הזה או אחר אתה מנותק. סגור את הדלת. או צא החוצה לטיול בטבע או בפארק קרוב.
והכי פשוט וקל: עשה מדיטציה: פשוט שב בנחת, גב זקוף אך לא מתוח מידי, והתחל לנשום. ראה את האוויר הנכנס לו בשקט ובאופן טבעי דרך הנחיריים וראה אותו יוצא. זה הכול. הכי קל והכי זמין לכול אחד.
יום ראשון, 4 באפריל 2010
מוסיקה וריפוי
לכול חבריי וקוראייי המודאגים, אם יש כאלה, זוהי קריאת הרגעה.
הבלוג שלי לא הולך להיות בלוג של מוסיקה. למרות שהבאתי ברצף שני שירים.
לא שאני לא אוהבת מוסיקה , חלילה, ההיפך הוא הנכון. ואני בהחלט מתכוונת להביא מידי פעם, בגלל שגם המוסיקה בעיניי היא בבחינת משב נפש, וגם נוגעת בנשמה ומעוררת ומרפאה.
הבאתי את שני הקישורים האחרונים כדי לבדוק אם אני יכולה לעשות זאת אחרי ההסבר והתזכורת שקיבלתי מאילנה מהבלוג של תהילה.
רציתי לחבר בין המוסיקה והמילים שלי , אך זו כיתה גבוהה מידי בשבילי כפי הנראה כי לא הצלחתי, עובדה.
אז אולי משהו פיספסתי בביצוע מול, ההסבר.
בכול מקרה התודה מגיעה לאילנה ,
ותודה נוספת לחברתי היקרה מהבלוגיה, מכשפל`ה מפעם. בזכותה התוודעתי לדיסק החדש של אתי אנקרי, שהלחינה למילותיו של יהודה הלוי, ושאותו אני חוזרת ומשמיע ומרגישה כאילו אני מתפללת איתה.
כמה יפה ואיזה קול נפלא יש לאשה הזו.
אני לא יודעת איך מבחינה דתית היא מתגברת על האיסור : "קול באישה ערווה", כי אולי היא לא מופיעה כבר לפני קהל מעורב, בגלל חזרתה בתשובה, אך עדיין כול אחד ללא הבדל דת, גזע ומין יכול להאזין לשירתה הנפלאה, מה שנהדר בעיניי. ובכול זאת שאלתי בעינה עומדת.
אני מאמינה שלמוסיקה יש אפקט מרפא ומאזן וגם מרגישה את זה על עצמי בימים שאני מאזינה יותר למוסיקה.
הייתי שמחה עוד יותר אילו הייתי מוצאת לעצמי זמן לחזור ולשיר במקהלה, כפי שעשיתי בעבר , אך אולי זה עוד יקרה.
אני מתה על מוסיקה ווקלית ועל יצירות קלאסיות שיש בהן שירה קולית ושילוב של מוסיקה דתית. אני אוהבת מאוד מוסיקה גרגוראינית כנסייתית.
מאחר ולצערי אני לא יודעת לחבר בין השניים (את המוסיקה ואת הטקסט כאמור ) אביא דוגמא למוסיקה שאני מאוד אוהבת ברשומה הבאה.
זו תהיה יצירה קלאסית של פרגולסי, הסטבאט מאטר, או הרקוויאם של פורה או של מוצארט, אני ממש אוהבת את היצירות האלה. הן ממש מרוממות את רוחי וגורמות לי להרגיש רוחנית יותר. אולי אקדיש רשומה לנושא ריפוי באמצעות צלילים בהמשך.
מקווה שתהנו מהיצירות ברשומה הבאה.
הבלוג שלי לא הולך להיות בלוג של מוסיקה. למרות שהבאתי ברצף שני שירים.
לא שאני לא אוהבת מוסיקה , חלילה, ההיפך הוא הנכון. ואני בהחלט מתכוונת להביא מידי פעם, בגלל שגם המוסיקה בעיניי היא בבחינת משב נפש, וגם נוגעת בנשמה ומעוררת ומרפאה.
הבאתי את שני הקישורים האחרונים כדי לבדוק אם אני יכולה לעשות זאת אחרי ההסבר והתזכורת שקיבלתי מאילנה מהבלוג של תהילה.
רציתי לחבר בין המוסיקה והמילים שלי , אך זו כיתה גבוהה מידי בשבילי כפי הנראה כי לא הצלחתי, עובדה.
אז אולי משהו פיספסתי בביצוע מול, ההסבר.
בכול מקרה התודה מגיעה לאילנה ,
ותודה נוספת לחברתי היקרה מהבלוגיה, מכשפל`ה מפעם. בזכותה התוודעתי לדיסק החדש של אתי אנקרי, שהלחינה למילותיו של יהודה הלוי, ושאותו אני חוזרת ומשמיע ומרגישה כאילו אני מתפללת איתה.
כמה יפה ואיזה קול נפלא יש לאשה הזו.
אני לא יודעת איך מבחינה דתית היא מתגברת על האיסור : "קול באישה ערווה", כי אולי היא לא מופיעה כבר לפני קהל מעורב, בגלל חזרתה בתשובה, אך עדיין כול אחד ללא הבדל דת, גזע ומין יכול להאזין לשירתה הנפלאה, מה שנהדר בעיניי. ובכול זאת שאלתי בעינה עומדת.
אני מאמינה שלמוסיקה יש אפקט מרפא ומאזן וגם מרגישה את זה על עצמי בימים שאני מאזינה יותר למוסיקה.
הייתי שמחה עוד יותר אילו הייתי מוצאת לעצמי זמן לחזור ולשיר במקהלה, כפי שעשיתי בעבר , אך אולי זה עוד יקרה.
אני מתה על מוסיקה ווקלית ועל יצירות קלאסיות שיש בהן שירה קולית ושילוב של מוסיקה דתית. אני אוהבת מאוד מוסיקה גרגוראינית כנסייתית.
מאחר ולצערי אני לא יודעת לחבר בין השניים (את המוסיקה ואת הטקסט כאמור ) אביא דוגמא למוסיקה שאני מאוד אוהבת ברשומה הבאה.
זו תהיה יצירה קלאסית של פרגולסי, הסטבאט מאטר, או הרקוויאם של פורה או של מוצארט, אני ממש אוהבת את היצירות האלה. הן ממש מרוממות את רוחי וגורמות לי להרגיש רוחנית יותר. אולי אקדיש רשומה לנושא ריפוי באמצעות צלילים בהמשך.
מקווה שתהנו מהיצירות ברשומה הבאה.
יום שבת, 3 באפריל 2010
שקיעה היא שקיעה
שקיעה היא שקיעה היא שקיעה.....
גם אם יפה,
גם אם היא צבעונית ומדהימה,
יש בה משהו כואב
משהו צורב
משהו רדום בך מתעורר
ומצפה ליום חדש
יום שישי, 2 באפריל 2010
למה נזכרתי בפופ ארט?
למה נזכרתי בפופ ארט?
פורסם ב-2 באפריל 2010, 14:33
באמנות הפופ ארט נזכרתי אתמול כאשר הלכתי ברגל מתחנת הרכבת השלום בתל אביב, לכיוון רחוב אליעזר קפלן , לפני הקיריה. שם על קיר האיזכוריות בו מתבצע תמיד פרסום ענק מימדים, האחרון היה של H&M, הודבקו עשרות ואולי מאות ואולי יותר פחיות קוקה קולה שעוצבו באופן אישי על ידי עשרות אלפי משתתפים. בפרסום הענק הזה המביא את הפחיות עצמן כשהן מודבקות אחת אחת (כאמור מאות פחיות) מודה חברת קוקה קולה לכול מי שהשתתף ונענה לפנית החברה לעצב פחית אישית.
ולמה זה הזכיר לי אמנות פופ ארט? אז מי שמכיר יודע למה. אך למי שלא מכיר מיד אסביר.
אמנות הפופ ארט צמחה בשנות ה-50 של המאה ה-20 קודם כול באנגליה ואחר כך התפתחה מאוד בארה"ב. זו הייתה תנועה ששמה לה למטרה להתייחס לתרבות השפע והצריכה. פופ מלשון פופולרי, עממי, רב משתתפים. מגמה זו התחילה למעשה אחרי העידן התעשייתי, מה שנקרא העידן הפוסט תעשייתי, שבו הושם דגש על מוצרי מותרות ושירותים. בו החברה העולמית הופכת מחברת ייצור לחברת צריכה.
האמן האמריקאי אנדי וורהול שחי בין השנים 1928-1987 , היה מראשי תנועת הפופ ארט והוא עסק בעיקר בשלושה תחומים של ביטוי אמנותי כדי להראות את המגמה. הוא הפך ביצירות האמנות שלו אישים וידוענים למותג צריכה , כך יצר אין סוף יצירות שבהן מככבת דמותה של מרלין מונרו, של אלביס פרסלי, של הנשיא קנדי, של המשורר גתה ושל ג'ון לנון ואחרים. את אלה הוא הציג בטכניקות של שכפול וחזרות רבות , בהגזמה צבעונית וצורנית כך הם הפכו למותג על פלקט.
תחום נוסף שהוא התייחס אליו יחד אם אמן נוסף , קלאס אולדנברג (1929 ) הוא תחום מוצרי המזון המהיר: פחיות מרק, רסק עגבניות, קוקה קולה והרבה צ'יזבורגר אצל האמן אולדנברג. את מוצרי המזון צייר אנדי וורהול ביד , ובכך הפך אותם לסמל של התקופה וליצירת אמנות. ובכך מזכיר לי אנדי וורהול את הפחיות קולה של היום. כי הוא צייר תמונות עם עשרות בקבוקי קולה מזכוכית. (ראו למטה)
תחום שלישי הוא תחום ונושאים אותם לקח מן העיתונות בת זמנו ומתייחס לתאונות דרכים . אותן הוא הציג באופן שמעורר שאלות על הסיבות והאופן שהעיתונות והתקשורת עושה שימוש באסונות ובתאונות . הוא משלב ביצירותיו חלקים מהתמונות שמופיעות בעיתון.
אולדנברג שיצר המון צ'יזבורגרים מגבס ומחומרים אחרים מגדיל באופן גרוטסקי את מוצרי המזון וכך עושה אותם לגרוטסקיים. הוא גם מפסל יצירות מחומר פלסטי שנקרא ויניל, שניתן לעצב אותו איך שרוצים וכך הוא יוצר חפצים רכים כמו אסלה, טלפון ציבורי.
האמנות הזו מראה את אבדן החשיבות של האובייקט עצמו אלא רק את הפעולה שהוא עושה או השירות שהוא מבצע.
אמנים בולטים אחרים של הפופ ארט הם: רוי ליכטנשטיין, ג'אספר ג'ונס, ריצ'ארד המילטון, קית הרינג, יושימוטו נארה
* התמונות והמידע בחלקו מהאינטרנט ובחלקו ממה שנשאר בראשי מלימודי תולדות האמנות באוניברסיטה.
פורסם ב-2 באפריל 2010, 14:33
באמנות הפופ ארט נזכרתי אתמול כאשר הלכתי ברגל מתחנת הרכבת השלום בתל אביב, לכיוון רחוב אליעזר קפלן , לפני הקיריה. שם על קיר האיזכוריות בו מתבצע תמיד פרסום ענק מימדים, האחרון היה של H&M, הודבקו עשרות ואולי מאות ואולי יותר פחיות קוקה קולה שעוצבו באופן אישי על ידי עשרות אלפי משתתפים. בפרסום הענק הזה המביא את הפחיות עצמן כשהן מודבקות אחת אחת (כאמור מאות פחיות) מודה חברת קוקה קולה לכול מי שהשתתף ונענה לפנית החברה לעצב פחית אישית.
ולמה זה הזכיר לי אמנות פופ ארט? אז מי שמכיר יודע למה. אך למי שלא מכיר מיד אסביר.
אמנות הפופ ארט צמחה בשנות ה-50 של המאה ה-20 קודם כול באנגליה ואחר כך התפתחה מאוד בארה"ב. זו הייתה תנועה ששמה לה למטרה להתייחס לתרבות השפע והצריכה. פופ מלשון פופולרי, עממי, רב משתתפים. מגמה זו התחילה למעשה אחרי העידן התעשייתי, מה שנקרא העידן הפוסט תעשייתי, שבו הושם דגש על מוצרי מותרות ושירותים. בו החברה העולמית הופכת מחברת ייצור לחברת צריכה.
האמן האמריקאי אנדי וורהול שחי בין השנים 1928-1987 , היה מראשי תנועת הפופ ארט והוא עסק בעיקר בשלושה תחומים של ביטוי אמנותי כדי להראות את המגמה. הוא הפך ביצירות האמנות שלו אישים וידוענים למותג צריכה , כך יצר אין סוף יצירות שבהן מככבת דמותה של מרלין מונרו, של אלביס פרסלי, של הנשיא קנדי, של המשורר גתה ושל ג'ון לנון ואחרים. את אלה הוא הציג בטכניקות של שכפול וחזרות רבות , בהגזמה צבעונית וצורנית כך הם הפכו למותג על פלקט.
תחום נוסף שהוא התייחס אליו יחד אם אמן נוסף , קלאס אולדנברג (1929 ) הוא תחום מוצרי המזון המהיר: פחיות מרק, רסק עגבניות, קוקה קולה והרבה צ'יזבורגר אצל האמן אולדנברג. את מוצרי המזון צייר אנדי וורהול ביד , ובכך הפך אותם לסמל של התקופה וליצירת אמנות. ובכך מזכיר לי אנדי וורהול את הפחיות קולה של היום. כי הוא צייר תמונות עם עשרות בקבוקי קולה מזכוכית. (ראו למטה)
תחום שלישי הוא תחום ונושאים אותם לקח מן העיתונות בת זמנו ומתייחס לתאונות דרכים . אותן הוא הציג באופן שמעורר שאלות על הסיבות והאופן שהעיתונות והתקשורת עושה שימוש באסונות ובתאונות . הוא משלב ביצירותיו חלקים מהתמונות שמופיעות בעיתון.
אולדנברג שיצר המון צ'יזבורגרים מגבס ומחומרים אחרים מגדיל באופן גרוטסקי את מוצרי המזון וכך עושה אותם לגרוטסקיים. הוא גם מפסל יצירות מחומר פלסטי שנקרא ויניל, שניתן לעצב אותו איך שרוצים וכך הוא יוצר חפצים רכים כמו אסלה, טלפון ציבורי.
האמנות הזו מראה את אבדן החשיבות של האובייקט עצמו אלא רק את הפעולה שהוא עושה או השירות שהוא מבצע.
אמנים בולטים אחרים של הפופ ארט הם: רוי ליכטנשטיין, ג'אספר ג'ונס, ריצ'ארד המילטון, קית הרינג, יושימוטו נארה
* התמונות והמידע בחלקו מהאינטרנט ובחלקו ממה שנשאר בראשי מלימודי תולדות האמנות באוניברסיטה.
יום שישי, 26 במרץ 2010
את חייבת לראות....
בשיחת הטלפון האחרונה עם הנכדון המתוקון כאשר שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי כך:
"סבתא את חייבת לבוא לראות מה אני עושה. את לא ראית דבר כזה".
מה לא ראיתי מתוקי?
את לא ראית את הציורים החדשים שלי. אני ציירתי נורא יפה . את יודעת?
בטח שאני יודעת . אני עונה לו. אתה תמיד מצייר יפה.
אמא מציירת איתך עכשיו? שאלתי.
לא . אמא לא מציירת לי ולא הראתה לי. אני כבר יודע לבד. (בן ארבע ...)
כול הכבוד !אני עונה ואני אגיע בהזדמנות הקרובה לראות. (בכול זאת נסיעה לדרום אז אני נוסעת רק פעם בשבוע בערך)
וכשהגעתי ...מה ראיתי?
המון ציורים מפותחים לגילו הרך. המון מכוניות , אהבת חייו, גם גדולות וגם קטנות, גם ברורות וגם פחות ברורות, גם לבד וגם ביחד...
לפעמים הוא מצייר עם אמא,
לפעמים הוא מצייר עם אבא,
ולפעמים הוא מצייר עם שניהם. כולם חותמים על אותו ציור, מוסיפים תאריך ויש יצירת אמנות על הקיר.גם בגן הוא מאוד אוהב לצייר, או בעיקר לרשום. הוא רושם מכונית, טרקטור או אוטובוס על דף אחד ולוקח דף חדש.
יום אחד כשהגננת הציעה שימלא את הדף ולא ימהר להחליף דף, הוא אמר לה בסדר, רשם את הציור שלו ונתן לילדה לידו למלא את הדף. וכך מילא את מצוות הגננת. חכם הילד!
רוצים לראות קצת ציורים? אז הנה...( יותר למטה)
גם אתם, ציירו עם הילדים שלכם, תנו להם הרגשה שהם הכי יצירתיים בעולם, הוסיפו את עצמכם אם תירצו וצרו את היצירה המשפחתית שלכם.
מה דעתכם ?
"סבתא את חייבת לבוא לראות מה אני עושה. את לא ראית דבר כזה".
מה לא ראיתי מתוקי?
את לא ראית את הציורים החדשים שלי. אני ציירתי נורא יפה . את יודעת?
בטח שאני יודעת . אני עונה לו. אתה תמיד מצייר יפה.
אמא מציירת איתך עכשיו? שאלתי.
לא . אמא לא מציירת לי ולא הראתה לי. אני כבר יודע לבד. (בן ארבע ...)
כול הכבוד !אני עונה ואני אגיע בהזדמנות הקרובה לראות. (בכול זאת נסיעה לדרום אז אני נוסעת רק פעם בשבוע בערך)
וכשהגעתי ...מה ראיתי?
המון ציורים מפותחים לגילו הרך. המון מכוניות , אהבת חייו, גם גדולות וגם קטנות, גם ברורות וגם פחות ברורות, גם לבד וגם ביחד...
לפעמים הוא מצייר עם אמא,
לפעמים הוא מצייר עם אבא,
ולפעמים הוא מצייר עם שניהם. כולם חותמים על אותו ציור, מוסיפים תאריך ויש יצירת אמנות על הקיר.גם בגן הוא מאוד אוהב לצייר, או בעיקר לרשום. הוא רושם מכונית, טרקטור או אוטובוס על דף אחד ולוקח דף חדש.
יום אחד כשהגננת הציעה שימלא את הדף ולא ימהר להחליף דף, הוא אמר לה בסדר, רשם את הציור שלו ונתן לילדה לידו למלא את הדף. וכך מילא את מצוות הגננת. חכם הילד!
רוצים לראות קצת ציורים? אז הנה...( יותר למטה)
גם אתם, ציירו עם הילדים שלכם, תנו להם הרגשה שהם הכי יצירתיים בעולם, הוסיפו את עצמכם אם תירצו וצרו את היצירה המשפחתית שלכם.
מה דעתכם ?
יום שני, 22 במרץ 2010
שאלה ותשובה בחלום
האם קרה לכם שהתעוררתם במצב רוח לא כול כך טוב בגלל חלום שחלמתם בלילה?
האם אתם מזמינים חלום לפני השינה או כמו שקוראים לזה בשפה "מקצועית", עושים הדגרת חלום? (מלשון לדגור כמו על הביצים)
לי זה קורה לעיתים.
הלילה לפני שנרדמתי הזמנתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי בזמן האחרון . לא תמיד זה עובד. אבל לפעמים זה ממש עובד.
ובכן חלמתי חלום שהוא במענה לשאלה ששאלתי.
מה עושים כאשר לא אוהבים את התשובה שעולה אך עמוק בלב יודעים שהתשובה שקיבלנו היא הנכונה?
התשובה לא קלה לביצוע אך משקפת את הלך רוחי למעשה. רק אני יודעת זאת. כי אני היא זו ששאלתי את השאלה ואני היא זו שחיה עם הלך הרוח הזה שעלה כול כך יפה בחלום. התשובה במקרה הזה כול כך שקופה וברורה שלא להתייחס אליה כמוהה כבריחה מהמציאות.
החלום נתן לי תמונת מצב קיצונית של הסיטואציה בה אני נמצאת בנושא מסויים בחיי, והוא אומר לי כי בתת מודע שלי יש לי חוסר אמון באדם בו מדובר וגם רצון למצוא לי פתח מילוט ולהתרחק מהזירה המדוברת.
יש לי שלוש אפשרויות:
1. לחשוב שהכול שטויות ונמצא רק במוחי הקודח ולכן אין לי מה לעשות עם העניין.
2. להתייחס ברצינות לנתון של חוסר האמון שלי כלפי האדם שבו מדובר ולשנות גישה כלפיו ולבטוח בו בלי פקפוק.
3. לקחת את ההצעה, לקבל אותה כפשוטה ולמצוא לי באמת דרך מילוט.
אולי יש עוד דרך שלא ראיתי אותה....? אולי....
בכול אופן . נכון לתקופה זו אני כפי הנראה מעדיפה להמשיך ולטמון את ראשי בחול, כמו בת היענה, ולא לראות. כי אם אראה אצטרך להחליט ולעשות מעשה . וכפי הנראה אני עוד לא לגמרי מוכנה לעשות את המעשה המתבקש.
והנה עברו להן כול כך הרבה שעות מאז התעוררתי מהחלום והוא בכול זאת חוזר ועולה במחשבותיי לאורך כול היום.
מה הייתם עושים?
אין תשובה חד משמעית לשאלתי זו. כול אחד פועל לפי אישיותו, הרגשתו והכרת המציאות או קבלת המציאות או דחייתה.
האם אתם מזמינים חלום לפני השינה או כמו שקוראים לזה בשפה "מקצועית", עושים הדגרת חלום? (מלשון לדגור כמו על הביצים)
לי זה קורה לעיתים.
הלילה לפני שנרדמתי הזמנתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי בזמן האחרון . לא תמיד זה עובד. אבל לפעמים זה ממש עובד.
ובכן חלמתי חלום שהוא במענה לשאלה ששאלתי.
מה עושים כאשר לא אוהבים את התשובה שעולה אך עמוק בלב יודעים שהתשובה שקיבלנו היא הנכונה?
התשובה לא קלה לביצוע אך משקפת את הלך רוחי למעשה. רק אני יודעת זאת. כי אני היא זו ששאלתי את השאלה ואני היא זו שחיה עם הלך הרוח הזה שעלה כול כך יפה בחלום. התשובה במקרה הזה כול כך שקופה וברורה שלא להתייחס אליה כמוהה כבריחה מהמציאות.
החלום נתן לי תמונת מצב קיצונית של הסיטואציה בה אני נמצאת בנושא מסויים בחיי, והוא אומר לי כי בתת מודע שלי יש לי חוסר אמון באדם בו מדובר וגם רצון למצוא לי פתח מילוט ולהתרחק מהזירה המדוברת.
יש לי שלוש אפשרויות:
1. לחשוב שהכול שטויות ונמצא רק במוחי הקודח ולכן אין לי מה לעשות עם העניין.
2. להתייחס ברצינות לנתון של חוסר האמון שלי כלפי האדם שבו מדובר ולשנות גישה כלפיו ולבטוח בו בלי פקפוק.
3. לקחת את ההצעה, לקבל אותה כפשוטה ולמצוא לי באמת דרך מילוט.
אולי יש עוד דרך שלא ראיתי אותה....? אולי....
בכול אופן . נכון לתקופה זו אני כפי הנראה מעדיפה להמשיך ולטמון את ראשי בחול, כמו בת היענה, ולא לראות. כי אם אראה אצטרך להחליט ולעשות מעשה . וכפי הנראה אני עוד לא לגמרי מוכנה לעשות את המעשה המתבקש.
והנה עברו להן כול כך הרבה שעות מאז התעוררתי מהחלום והוא בכול זאת חוזר ועולה במחשבותיי לאורך כול היום.
מה הייתם עושים?
אין תשובה חד משמעית לשאלתי זו. כול אחד פועל לפי אישיותו, הרגשתו והכרת המציאות או קבלת המציאות או דחייתה.
יום שבת, 20 במרץ 2010
מתכון למוסקה וקצת מלל....
בין דרך האמן, והיצירה ההולכת ומתקדמת שלי שבגללה הלכו לי כבר אצבעות הידיים, החלטתי להכין לארוחת הערב היום וגם לארוחת הצהריים של מחר, מספר מתכונים שמזמן לא הכנתי. אחד מהמאכלים הללו היא המוסקה. הבנים שלי מאוד אוהבים מוסקה והם יבואו מחר לארוחת הצהריים, ולכן רציתי קצת לגוון להם. אני משתדלת להכינה מעט למרות שהיא טעימה, כי מיותר לי הטיגון של החצילים (אני יודעת שאפשר בלי טיגון אבל כך זה יותר טעים), מיותר לי הבשר האדום שממנו אני כמעט ולא טועמת כבר שנים לא מעטות , ובכול זאת.....מוסקה!
המתכון הוא לא אישי שלי . אני לא המצאתי מתכון למוסקה. אבל אני זוכרת אותו מספרה הנהדר של רות סירקיס, "למטבח באהבה", כבר משנים רבות. קיבלתי את הספר ליום ההולדת ה-23 שלי, כשרק נישאתי, ולא ידעתי לבשל אפילו ביצה, הכול היה בשיטת הניסוי והתהיה, וחברותיי הטובות אז, נתנו לי אותו במתנה עם התוספת "למטבח באהבה וגם מאיתנו". מה אומר לכם? כשאני חוזרת ופותחת את ספרה של רות סירקיס הכול נראה לי עכשיו כול כך פשוט וכול כך פרקטי ומובן. אז, בהיותי בת 23 לא הבנתי חצי מהדברים שהיא הציעה לעשות , להכין, לבשל, לאפות. אבל היום...הניסיון עושה את שלו.
לזכות ספרה ייאמר שהוא לא "פלצני" , הוא פשוט ולעניין. זה לא המטבח המולקולרי החדש. זה פשוט אוכל שניתן לאכול, להנות ולהרגיש בבית.
אז איך זה הולך המוסקה שלה ? או שלי?
זה די הרבה פאצ'קראי, אז מי שלא אוהב/ת , יש להימנע.
לוקחים שני חצילים בינוניים.
פורסים אותם לפרוסות בעובי של כ-1 ס"מ ומניחים על מגש או על השיש, מפזרים מלח ומחכים כ- 20 דקות.
מנגבים אותם אחרי 20 הדקות, מייבשים לגמרי . טובלים בקמח את החציל משני הצדדים ומטגנים קלות בשמן חם. (זה הקטע רב השומן)
מניחים שכבות עם נייר סופג בין שכבה לשכבה עד להכנת הרוטב הבשרי.
הכנת רוטב הבשר:
1 ק"ג בשר טחון (או מחצית הכמות)
2 בצלים
4 שיני שום או יותר
פלפל שחור, אגוז מוסקט, טימין, אורגנו, מלח, קורט קינמון
2 כוסות או קופסאות רסק עגבניות.
אופן הכנת הבשר:
קוצצים הבצלים ומטגנים בארבע כפות שמן זית.
מוסיפים את הבשר ומפרידים את הגושים שלו תוך כדי טיגון בבצל וערבוב.
מוסיפים את השום הקצוץ, את התבלינים, את רסק העגבניות וממשיכים לבחוש תוך כדי בישול על האש, מוסיפים מים רותחים אם יש צורך,
מכסים את הסיר או המחבת, מנמיכים את האש ומבשלים עוד כחצי שעה תוך בדיקה והוספת מים אם יש צורך.
ולסיום: זה הקטע של הפאצ'קראי....מכינים רוטב בשמל שאותו שופכים על החצילים והבשר בסוף, לפני הכנסתם לתנור.
לרוטב:
2 כפות מרגרינה, 2 כפות קמח, כוס מים, ו- 2 ביצים.
השלבים השונים
ממיסים בסיר קטן את המרגרינה ומוסיפים את הקמח תוך ערבוב מתמיד כדי שלא ייוצרו גושים. מוסיפים את כוס המים וממשיכים לערבב על אש קטנה.
טורפים בכוס 2 ביצים, מוסיפים לתוכה מעט מהתערובת שבסיר (כדי לאזן טמפרטורות) ומכניסים את כול התערובת לתוך הסיר .ממשיכים לערבב עוד כחצי דקה.
המוסקה:
מסדרים שכבת חצילים ראשונה. מעליה מניחים שכבת רוטב הבשר, מעליה עוד חציל, ומעל הכול, שופכים בעדינות את רוטב הבשמל.
אם יש מספיק חצילים ניתן לעשות בשלוש שכבות ואת רוטב הבשמל רק למעלה.....!
בתיאבון!
התעייפתי רק מהכתיבה של זה , אז תארו לכם מה זה להכין....
המתכון הוא לא אישי שלי . אני לא המצאתי מתכון למוסקה. אבל אני זוכרת אותו מספרה הנהדר של רות סירקיס, "למטבח באהבה", כבר משנים רבות. קיבלתי את הספר ליום ההולדת ה-23 שלי, כשרק נישאתי, ולא ידעתי לבשל אפילו ביצה, הכול היה בשיטת הניסוי והתהיה, וחברותיי הטובות אז, נתנו לי אותו במתנה עם התוספת "למטבח באהבה וגם מאיתנו". מה אומר לכם? כשאני חוזרת ופותחת את ספרה של רות סירקיס הכול נראה לי עכשיו כול כך פשוט וכול כך פרקטי ומובן. אז, בהיותי בת 23 לא הבנתי חצי מהדברים שהיא הציעה לעשות , להכין, לבשל, לאפות. אבל היום...הניסיון עושה את שלו.
לזכות ספרה ייאמר שהוא לא "פלצני" , הוא פשוט ולעניין. זה לא המטבח המולקולרי החדש. זה פשוט אוכל שניתן לאכול, להנות ולהרגיש בבית.
אז איך זה הולך המוסקה שלה ? או שלי?
זה די הרבה פאצ'קראי, אז מי שלא אוהב/ת , יש להימנע.
לוקחים שני חצילים בינוניים.
פורסים אותם לפרוסות בעובי של כ-1 ס"מ ומניחים על מגש או על השיש, מפזרים מלח ומחכים כ- 20 דקות.
מנגבים אותם אחרי 20 הדקות, מייבשים לגמרי . טובלים בקמח את החציל משני הצדדים ומטגנים קלות בשמן חם. (זה הקטע רב השומן)
מניחים שכבות עם נייר סופג בין שכבה לשכבה עד להכנת הרוטב הבשרי.
הכנת רוטב הבשר:
1 ק"ג בשר טחון (או מחצית הכמות)
2 בצלים
4 שיני שום או יותר
פלפל שחור, אגוז מוסקט, טימין, אורגנו, מלח, קורט קינמון
2 כוסות או קופסאות רסק עגבניות.
אופן הכנת הבשר:
קוצצים הבצלים ומטגנים בארבע כפות שמן זית.
מוסיפים את הבשר ומפרידים את הגושים שלו תוך כדי טיגון בבצל וערבוב.
מוסיפים את השום הקצוץ, את התבלינים, את רסק העגבניות וממשיכים לבחוש תוך כדי בישול על האש, מוסיפים מים רותחים אם יש צורך,
מכסים את הסיר או המחבת, מנמיכים את האש ומבשלים עוד כחצי שעה תוך בדיקה והוספת מים אם יש צורך.
ולסיום: זה הקטע של הפאצ'קראי....מכינים רוטב בשמל שאותו שופכים על החצילים והבשר בסוף, לפני הכנסתם לתנור.
לרוטב:
2 כפות מרגרינה, 2 כפות קמח, כוס מים, ו- 2 ביצים.
השלבים השונים
ממיסים בסיר קטן את המרגרינה ומוסיפים את הקמח תוך ערבוב מתמיד כדי שלא ייוצרו גושים. מוסיפים את כוס המים וממשיכים לערבב על אש קטנה.
טורפים בכוס 2 ביצים, מוסיפים לתוכה מעט מהתערובת שבסיר (כדי לאזן טמפרטורות) ומכניסים את כול התערובת לתוך הסיר .ממשיכים לערבב עוד כחצי דקה.
המוסקה:
מסדרים שכבת חצילים ראשונה. מעליה מניחים שכבת רוטב הבשר, מעליה עוד חציל, ומעל הכול, שופכים בעדינות את רוטב הבשמל.
אם יש מספיק חצילים ניתן לעשות בשלוש שכבות ואת רוטב הבשמל רק למעלה.....!
בתיאבון!
התעייפתי רק מהכתיבה של זה , אז תארו לכם מה זה להכין....
קני לעצמך ורדים
זה לא רעיון מקורי או יוצא דופן להביא זר ורדים כדי להביע אהבה.
ובכול זאת בכול פעם שאישה מקבלת זר ורדים היא מרגישה שהיא היחידה בעולם.
אז איך אתם מסבירים את זה?
אין לזה הסבר. האהבה או התחושה הזו של להיות אוהבת ונאהבת עושה את זה , וזה נעים בכול פעם מחדש, ולא חשוב אם זה מקורי או רגיל.
מתי קיבלתם בפעם האחרונה זר ורדים יפה?
אם לא קיבלתם צאו לחנות הפרחים הקרובה, כיתבו לעצמכם ברכה , והעמידו אותם בבית במקום שממנו תוכלו לראות אותם ולהנות מהם כול הזמן. אני עושה זאת מידי פעם .
אם אין אני לי מי לי?
לא מחכה שיביאו לי,
שיקנו לי...
שיקום יצירתי
אז הנה כמו שהבטחתי ברשומתי "דרך האמן" מאתמול, מעט על הספר של ג'וליה קמרון הנושא את השם הזה.
הספר של המחזאית, סופרת, תסריטאית ידועה בארה"ב, מציע מסלול של עבודה עצמאי ובקבוצה לצורך שיקום אמנותי ויצירתי. כך היא קוראת לזה שיקום. כול הפגיעות שנגרמו לנו בעבר בשוגג או במפגיע צריכות שיקום, וכול אחד ואחת אחראים על שיקום זה. הספר מיועד לכול אחד בלי יוצא מן הכלל שרוצה לשפר או לחדש את חיי היצירה שלו. הוא מורכב משנים עשר פרקים שהם שנים עשר שיעורים לעבודה, הכוללים סיפורים אישיים, ציטטות, מאמרים, ומשימות.
הספר הוא כמו מבט אישי אחורה בזמן להבנה עצמית. להבנת הסיבות לתקיעות היצירתית שלך ולהבנת התהליך שעברת מאז. הקריאה שלו מאפשרת לנו לחשוב עם עצמנו, מי באמת בחיינו היה והינו תומך ומפרגן ומי מקטין ופוגע בביטחון העצמי.
שני כלים חשובים מאוד לקחתי מהספר הזה בזמנו. (לפני כעשר שנים) .
1. כתיבת דפי בוקר,
2. בילוי אמן
אני חושבת שבזכות עצתה לכתיבת דפי בוקר מידי יום ביומו, אני עושה את מה שאני עושה היום. בזכותה גם קיים הבלוג שלי. לעיתים הרשומות שלי נראות לי כמו דפי בוקר. בהבדל אחד שאת דפי הבוקר שלך אתה לא אמור להראות לאף אחד ולי לא איכפת להראות.
אז מה הם דפי הבוקר לפי ג'וליה קמרון? והתשובה....אתה קם בבוקר וכותב שלושה עמודים בלי לחשוב , בלי לברור, בלי לשפוט, כמו כתיבה אוטומטית כזו. שלושה עמודים ולא פחות. ואם אין לך מה לכתוב אז פשוט תכתוב על שלושה עמודים שאין לך מה לכתוב. מה שזה עושה במשך הזמן זה בהירות. פתאום ברור לך מי אתה, מה אתה רוצה, על מה אתה חושב,לאן פניך מועדות.
הכתיבה של דפי הבוקר הופכת להיות כמו מדיטציה יחד עם טיהור ומירוק המחשבות והרגשות.
עליי זה עבד מצויין.
ומהו בילוי האמן? זה ממש כיף. אתה מחליט שאתה מבלה עם עצמך שעה או יותר בשבוע. רק עם עצמך לא עם אף אחד אחר בעולם. עושה משהו שעושה לך טוב ומרחיב לך את הנשמה. טיול, תירגול, צילום, שחיה , גלריה, מוזיאון, ...מה שאת/ה מחליט/ה
הכתיבה היא כמו טיהור ושפיכה החוצה והבילוי הוא התמלאות של המצברים, המשאבים הרעיונות. כמו קלט ופלט. .
גם זה עובד עליי מצויין. אני למשל אוהבת כמו שאתם יודעים לשבת בבתי קפה , להתבונן ולהאזין לאנשים. אני גם אוהבת לטייל בטבע וגם ברחובות העיר לראות, להביט , להסתכל ולצלם. הצילום זה משהו חדש אצלי וזה מאוד משמח אותי.
אולי הייתי מגיעה לכול הדברים הללו גם בלי הספר של ג'וליה קמרון, אך אין לי ספק שהספר שלה ומהמשימות שהיא מציעה זרזו את התהליך שלי והאיצו את המסע.
אז נסו ותהנו.
הספר של המחזאית, סופרת, תסריטאית ידועה בארה"ב, מציע מסלול של עבודה עצמאי ובקבוצה לצורך שיקום אמנותי ויצירתי. כך היא קוראת לזה שיקום. כול הפגיעות שנגרמו לנו בעבר בשוגג או במפגיע צריכות שיקום, וכול אחד ואחת אחראים על שיקום זה. הספר מיועד לכול אחד בלי יוצא מן הכלל שרוצה לשפר או לחדש את חיי היצירה שלו. הוא מורכב משנים עשר פרקים שהם שנים עשר שיעורים לעבודה, הכוללים סיפורים אישיים, ציטטות, מאמרים, ומשימות.
הספר הוא כמו מבט אישי אחורה בזמן להבנה עצמית. להבנת הסיבות לתקיעות היצירתית שלך ולהבנת התהליך שעברת מאז. הקריאה שלו מאפשרת לנו לחשוב עם עצמנו, מי באמת בחיינו היה והינו תומך ומפרגן ומי מקטין ופוגע בביטחון העצמי.
שני כלים חשובים מאוד לקחתי מהספר הזה בזמנו. (לפני כעשר שנים) .
1. כתיבת דפי בוקר,
2. בילוי אמן
אני חושבת שבזכות עצתה לכתיבת דפי בוקר מידי יום ביומו, אני עושה את מה שאני עושה היום. בזכותה גם קיים הבלוג שלי. לעיתים הרשומות שלי נראות לי כמו דפי בוקר. בהבדל אחד שאת דפי הבוקר שלך אתה לא אמור להראות לאף אחד ולי לא איכפת להראות.
אז מה הם דפי הבוקר לפי ג'וליה קמרון? והתשובה....אתה קם בבוקר וכותב שלושה עמודים בלי לחשוב , בלי לברור, בלי לשפוט, כמו כתיבה אוטומטית כזו. שלושה עמודים ולא פחות. ואם אין לך מה לכתוב אז פשוט תכתוב על שלושה עמודים שאין לך מה לכתוב. מה שזה עושה במשך הזמן זה בהירות. פתאום ברור לך מי אתה, מה אתה רוצה, על מה אתה חושב,לאן פניך מועדות.
הכתיבה של דפי הבוקר הופכת להיות כמו מדיטציה יחד עם טיהור ומירוק המחשבות והרגשות.
עליי זה עבד מצויין.
ומהו בילוי האמן? זה ממש כיף. אתה מחליט שאתה מבלה עם עצמך שעה או יותר בשבוע. רק עם עצמך לא עם אף אחד אחר בעולם. עושה משהו שעושה לך טוב ומרחיב לך את הנשמה. טיול, תירגול, צילום, שחיה , גלריה, מוזיאון, ...מה שאת/ה מחליט/ה
הכתיבה היא כמו טיהור ושפיכה החוצה והבילוי הוא התמלאות של המצברים, המשאבים הרעיונות. כמו קלט ופלט. .
גם זה עובד עליי מצויין. אני למשל אוהבת כמו שאתם יודעים לשבת בבתי קפה , להתבונן ולהאזין לאנשים. אני גם אוהבת לטייל בטבע וגם ברחובות העיר לראות, להביט , להסתכל ולצלם. הצילום זה משהו חדש אצלי וזה מאוד משמח אותי.
אולי הייתי מגיעה לכול הדברים הללו גם בלי הספר של ג'וליה קמרון, אך אין לי ספק שהספר שלה ומהמשימות שהיא מציעה זרזו את התהליך שלי והאיצו את המסע.
אז נסו ותהנו.
תנוחת העץ
תנוחת העץ היא אחת התנוחות ביוגה. לכאורה מאוד פשוטה וקלה לביצוע, למעשה לא כול כך קלה לביצוע ויש לה השפעה מצויינת על תחושת איזון ועל טונוס השרירים ברגליים.
אסאנה בסנסקריט פירושה תנוחה. וריקשא פירושה עץ. וריקשאסנה היא תנוחת העץ.
איך מבצעים אותה?
עומדים בתנוחת העמידה . רגל ימין עומדת חזק על הריצפה או האדמה ואילו את רגל שמאל מכופפים בברך ומניחים את העקב שלה בשורש ירך ימין, או כקונטרה על ירך ימין כשהבהונות פונות מטה.
התאזנו על רגל ימין, על ידי כך שתבחרו נקודה בגובה העיניים, מולכם, ותסתכלו עליה מבלי להזיז את המבט ומבלי למצמץ. (את כול תנוחות האיזון ביוגה יותר קל לבצע בעיניים פקוחות). לאחר שהתאזנתם הצמידו את כפות הידיים והרימו את הזרועות ישרות מעבר לראש.
הישארו למשך מספר שניות בתנוחה כאתם נושמים עמוק. לאחר מכן הורידו את הזרועות והפרידו את כפות הידיים, ישרו את רגל שמאל ועמדו שוב בתנוחת העמידה.
היפכו רגל ובצעו את אותו דבר עם רגל שמאל עומדת ורגל ימין כפופה לירך.
שהו במשך אותו זמן ששהיתם עם רגל ימין.
ההשפעות של התנוחה הם כאמור על טונוס השרירים, ועל תחושת איזון , שיווי משקל ויציבות.
אסאנה בסנסקריט פירושה תנוחה. וריקשא פירושה עץ. וריקשאסנה היא תנוחת העץ.
איך מבצעים אותה?
עומדים בתנוחת העמידה . רגל ימין עומדת חזק על הריצפה או האדמה ואילו את רגל שמאל מכופפים בברך ומניחים את העקב שלה בשורש ירך ימין, או כקונטרה על ירך ימין כשהבהונות פונות מטה.
התאזנו על רגל ימין, על ידי כך שתבחרו נקודה בגובה העיניים, מולכם, ותסתכלו עליה מבלי להזיז את המבט ומבלי למצמץ. (את כול תנוחות האיזון ביוגה יותר קל לבצע בעיניים פקוחות). לאחר שהתאזנתם הצמידו את כפות הידיים והרימו את הזרועות ישרות מעבר לראש.
הישארו למשך מספר שניות בתנוחה כאתם נושמים עמוק. לאחר מכן הורידו את הזרועות והפרידו את כפות הידיים, ישרו את רגל שמאל ועמדו שוב בתנוחת העמידה.
היפכו רגל ובצעו את אותו דבר עם רגל שמאל עומדת ורגל ימין כפופה לירך.
שהו במשך אותו זמן ששהיתם עם רגל ימין.
ההשפעות של התנוחה הם כאמור על טונוס השרירים, ועל תחושת איזון , שיווי משקל ויציבות.
יום שישי, 19 במרץ 2010
דרך האמן
האם אנחנו כולנו אמנים חסומים? האם היכולת היצירתית טבועה בכול אחד מאיתנו ורק הוחנקה בשלב מסויים בחיינו?
אני בטוחה ויודעת מניסיוני האישי כי התשובות לשאלות הללו הן חיוביות.
מי לא צייר פעם ציור או כיור או פיסול או דבר אמנות אחר ולא קיבל משוב חיובי מן הסביבה הקרובה שלו?
מי לא קיבל שיפוטיות וביקורתיות?
בדרך כלל הביקורתיות והשיפוטיות לא נעשית ממקום רע אלא מן המקום הלא מקבל עד הסוף את עצמך קודם כול. הרי בסופו של דבר בגלל שאנחנו כול כך נשפטנו או לא קיבלנו תמיכה ואהבה ליצירותינו אז הפכנו לשופטים הכי גדולים של עצמנו, ושל אחרים, כמו הורינו ממש, או כמו הסביבה הקרובה שגם היא, כפי הנראה לא קיבלה פירגון. אז ככה זה עובר מדור לדור עד שזה נעצר בדור התומך והמפרגן, והמחזק, והנותן כבוד ליצירות שלך באשר הן.
מניסיוני כילדה יוצרת, אני זוכרת את עצמי ניגשת לאמא שלי ז"ל עם היצירות שלי, ומראה לו אותן כדי לקבל משוב, והיא לא ידעה לעשות זאת באופן משמח ומפרה. היא תמיד ראתה מה חסר ומה לא נכון . היא אף פעם לא אמרה לי: ווא איזה יופי! כמה מקסים מה שאת עושה!
אמא שלי לא עשתה את זה מתוך רוע או מתוך רצון לפגוע בי. היא פשוט לא ידעה אחרת. גם היא כאשה מוכשרת ויוצרת בתחומה, אף פעם לא קיבלה מאיש משוב חיובי אלא רק ביקורת על בזבוז זמן יקר בעשיה שאינה חשובה דיה.
ובגלל שגם אני הבנתי באופן לא מפורש אלא רק מהתגובות של הסביבה, שכול מה שאני עושה לא מספיק טוב ושלם, התחלתי לאבד את הביטחון העצמי בכוח היצירתיות שלי וביכולת שלי לבטא אותה באופן "שלם", כאילו שיש דבר כזה, והפסקתי לצייר וגם לעשות דברים אחרים, כי חשבתי לעצמי שאני לא אהיה מספיק טובה.
וכך בדיוק...נחסמת היצירתיות. כך נחסמת גם השמחה והרצון לפרוץ ולתת ביטוי למאוייך הכמוסים בצורה יצירתית.
אז כמובן שלא ניסיתי אפילו בבגרותי להירשם לאקדמיה לאמנות כלשהיא, כי אני לא מספיק טובה.
אין מה לדבר על בצלאל או משהו כזה כי מי יקבל אותי עם יכולת כול כך מוגבלת? ולכן , כפיצוי על כך שלא יכולתי להתקבל למשהו כזה, החלטתי ללמוד לתואר ראשון , תולדות האמנות, כי ככה אוכל להנות מעבודותיהם של יוצרים טובים ממני וגם להישאר בתחום האמנות באופן פסיבי.
זו הייתה טעות גדולה מצידי כמובן, אך אז, בצעירותי, זו הייתה ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל לאור היחס של הסביבה הקרובה.
את הטעות שעשתה אמי רבותיי, אני לא עשיתי. אני תיקנתי את המעוות בכך שכשביתי הבכורה באה אליי עם יצירות להראות לי, תמיד אמרתי לה כמה יפה היא עובדת, ואיזה יצירות נהדרות היא יוצרת. ולכן...תאמינו או לא , היא הייתה יכולה לשקול ברצינות להתקבל לבצלאל, והיא גם התקבלה בסופו של דבר, סיימה לימודיה שם, והיום היא אמנית בזכות עצמה. וכך גם היא נוהגת בבנה בכורה. היצירתיות שלו שופעת ומקבלת עידוד ללא תנאים.
מה שמעניין עוד בבית הספציפי של ילדותי היה כי גם אבי היה אמן חסום. אמנם צייר, וייצר כול חייו אך מעולם לא הצליח לשווק את עצמו ולכן היה מתוסכל. נושא השיווק של עצמך הוא נושא לא פשוט ואולי על כך אכתוב רשומה נפרדת.
למה אני מספרת לכם את כול זה ?
ראשית, כדי שלא תחזרו על השגיאות שלי , של הוריי, ושל הורים אחרים, וכמובן של הסביבה.
שנית, כי רציתי לספר קצת על ספרה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן" , שהוא ספר עבודה ותרגילים על איך לשקם את האמן והיצירתיות שבך.
על כך ברשומה הבאה.
אני בטוחה ויודעת מניסיוני האישי כי התשובות לשאלות הללו הן חיוביות.
מי לא צייר פעם ציור או כיור או פיסול או דבר אמנות אחר ולא קיבל משוב חיובי מן הסביבה הקרובה שלו?
מי לא קיבל שיפוטיות וביקורתיות?
בדרך כלל הביקורתיות והשיפוטיות לא נעשית ממקום רע אלא מן המקום הלא מקבל עד הסוף את עצמך קודם כול. הרי בסופו של דבר בגלל שאנחנו כול כך נשפטנו או לא קיבלנו תמיכה ואהבה ליצירותינו אז הפכנו לשופטים הכי גדולים של עצמנו, ושל אחרים, כמו הורינו ממש, או כמו הסביבה הקרובה שגם היא, כפי הנראה לא קיבלה פירגון. אז ככה זה עובר מדור לדור עד שזה נעצר בדור התומך והמפרגן, והמחזק, והנותן כבוד ליצירות שלך באשר הן.
מניסיוני כילדה יוצרת, אני זוכרת את עצמי ניגשת לאמא שלי ז"ל עם היצירות שלי, ומראה לו אותן כדי לקבל משוב, והיא לא ידעה לעשות זאת באופן משמח ומפרה. היא תמיד ראתה מה חסר ומה לא נכון . היא אף פעם לא אמרה לי: ווא איזה יופי! כמה מקסים מה שאת עושה!
אמא שלי לא עשתה את זה מתוך רוע או מתוך רצון לפגוע בי. היא פשוט לא ידעה אחרת. גם היא כאשה מוכשרת ויוצרת בתחומה, אף פעם לא קיבלה מאיש משוב חיובי אלא רק ביקורת על בזבוז זמן יקר בעשיה שאינה חשובה דיה.
ובגלל שגם אני הבנתי באופן לא מפורש אלא רק מהתגובות של הסביבה, שכול מה שאני עושה לא מספיק טוב ושלם, התחלתי לאבד את הביטחון העצמי בכוח היצירתיות שלי וביכולת שלי לבטא אותה באופן "שלם", כאילו שיש דבר כזה, והפסקתי לצייר וגם לעשות דברים אחרים, כי חשבתי לעצמי שאני לא אהיה מספיק טובה.
וכך בדיוק...נחסמת היצירתיות. כך נחסמת גם השמחה והרצון לפרוץ ולתת ביטוי למאוייך הכמוסים בצורה יצירתית.
אז כמובן שלא ניסיתי אפילו בבגרותי להירשם לאקדמיה לאמנות כלשהיא, כי אני לא מספיק טובה.
אין מה לדבר על בצלאל או משהו כזה כי מי יקבל אותי עם יכולת כול כך מוגבלת? ולכן , כפיצוי על כך שלא יכולתי להתקבל למשהו כזה, החלטתי ללמוד לתואר ראשון , תולדות האמנות, כי ככה אוכל להנות מעבודותיהם של יוצרים טובים ממני וגם להישאר בתחום האמנות באופן פסיבי.
זו הייתה טעות גדולה מצידי כמובן, אך אז, בצעירותי, זו הייתה ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל לאור היחס של הסביבה הקרובה.
את הטעות שעשתה אמי רבותיי, אני לא עשיתי. אני תיקנתי את המעוות בכך שכשביתי הבכורה באה אליי עם יצירות להראות לי, תמיד אמרתי לה כמה יפה היא עובדת, ואיזה יצירות נהדרות היא יוצרת. ולכן...תאמינו או לא , היא הייתה יכולה לשקול ברצינות להתקבל לבצלאל, והיא גם התקבלה בסופו של דבר, סיימה לימודיה שם, והיום היא אמנית בזכות עצמה. וכך גם היא נוהגת בבנה בכורה. היצירתיות שלו שופעת ומקבלת עידוד ללא תנאים.
מה שמעניין עוד בבית הספציפי של ילדותי היה כי גם אבי היה אמן חסום. אמנם צייר, וייצר כול חייו אך מעולם לא הצליח לשווק את עצמו ולכן היה מתוסכל. נושא השיווק של עצמך הוא נושא לא פשוט ואולי על כך אכתוב רשומה נפרדת.
למה אני מספרת לכם את כול זה ?
ראשית, כדי שלא תחזרו על השגיאות שלי , של הוריי, ושל הורים אחרים, וכמובן של הסביבה.
שנית, כי רציתי לספר קצת על ספרה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן" , שהוא ספר עבודה ותרגילים על איך לשקם את האמן והיצירתיות שבך.
על כך ברשומה הבאה.
יום שבת, 13 במרץ 2010
טיול מהר עמשא לדוריג'את
טיול מהר עמשא לדוריג`את
פורסם ב-12 במרץ 2010, 18:56
השבוע חלף ואני בתוכו כמו במכונית דוהרת. לא הספקתי לכתוב הרבה מאוד דברים שחשבתי עליהם. אם זה היה יומני היקר, הייתי מתנצלת בפניו ואומרת לו, סליחה שלא הייתי פה, אבל הייתי בהרבה מקומות אחרים. או בקיצור חייתי.
ביום שישי שעבר טיילתי עם הקבוצה המטיילת, ביער יתיר, הר עמשא ועד הכפר דריג'את. האמת היא שלמרות טיוליי הרבים בארץ, באופן יחסי, בהר עמשא לא טיילתי עד כה. הכי קרוב שהייתי היה בסוסיא, בבית הכנסת, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים.
אז איפה הוא ההר הזה ומה יש בו?
הר עמשא, קיבל את שמו בעת החדשה והוא קרוי על שמו של עמשא בן יתר, שר צבאו של דוד המלך. ההר נמצא בהרי חברון, מדרום ליישוב עמשא, ו-13 ק"מ צפונית לערד. גובהו כ- 859 מ' מעל פני הים, ומהפסגה שלו ניתן להשקיף על דרום מדבר יהודה, ועל בקעת ערד. מצפון לו הר הנגב . הוא נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית תמר. ומסביבו שמורת טבע "הר עמשא".
מה שמיוחד בהליכה בהר הזה, הוא העובדה שהולכים לאורך הדרך הרומית הקדומה שעברה מירושלים לאילת . הדרך הרומית בת 2,000 שנה, והקטע נקרא "מעלה דרגות".
מאחר ועל ההר נפגשים מספר סוגי אקלים, הים התיכוני מצפון, והמדברי ממזרח, והערבתי מדרום, ולכן יש בו המון סוגי צמחיה.
היה כיף לראות שם את כול הפריחה המדהימה והטיול התקיים רגע לפני פרוץ החמסינים האחרונים שבאו עלינו.
איך מגיעים?
בצומת תל ערד פונים צפונה על כביש 316 ועולים לכיוון ישובי מזרח הר חברון והר עמשא, לאחר נסיעה קצרה של כעשר דקות פונים שמאלה, מחנים בכניסה לקיבוץ. יש שביל הליכה מסומן בשחור וגם סימון של שביל ישראל.
הלכנו כארבעה וחצי ק"מ, במגמת ירידה .עד שרואים את המחצבה של דרגות בצד ימין. שם השביל מתפצל והשביל השחור ממשיך אל החלק הצפוני של הכפר של הפלחים דוריג'את.
מה שהיה נחמד בטיול הזה הוא באמת ההליכה על הדרך הזאת המשובצת באבנים עוד מהתקופה הרומית, הפריחות הרבות שמעטרות את השביל וההר כולו למעשה, הצבעוניות של הפרחים על האדמה הלבנה המאובקת מהמחצבה הקרובה, נראים כמו פנינים שמקשטים את המקום.
בכפר דוריג'את , שזהו כפר בדואי בעינינו אך לא בעיניהם של הגרים בו. הם רואים את עצמם כפלחים, ולא כבדואים ויש להם מורשת מכובדת וארוכת ימים, או לפחות כך הם בנו לעצמם. בכפר קיבל את פנינו ג'אבר שהסביר במהירות הבזק על המערה שבא גר סב סבו ואביו , הוא שיפץ אותה והפך אותה לקרדום לחפור בו. שם הוא מארח קבוצות , מספר את תולדות המשפחה, מכבד בפיתה , בתה ובקפה, וממהר לקבוצה הבאה.
הכפר עצמו לא חוקי ולא מאושר על ידי השלטונות עדיין, אך הם בנו שם בתים לתפארה והוא בסך הכול מקום מאוד ציורי ומטופח באופן יחסי ליישובי הבדואים האחרים.
והנה מספר תמונות מהטיול ומהכפר
שקט מצלמים
נו , מה אני יכולה כבר לחדש לכם? אתם כבר יודעים אפילו באילו ימים אני מבלה באיזה חבל ארץ.
אז ביום ראשון וביום שני אני במושב. וזה די מורכב. הגעתי באוטובוס וברכבת, מסע של שלוש שעות מביתי. ואני באה גם לסייע וגם להיות קצת יצירתית בין לבין. ביום הראשון הלכתי להביא את הילדון בן הארבע מהגן. הוא הולך לגן אנתרופוסופי היחיד מסוגו בסביבת מגוריו. הוא פורח שם. הם יוצאים המון לבלות בטבע וכך אהבת הטבע שהיא "בילד אין", מההורים, הולכת ומתחזקת בסיורים הרגליים שהם עושים בקרבת מקום. הוא מכיר כבר את כול השבילים, הפרחים, הציפורים וקיני הנמלים באיזור. הצעתי לקחת את המצלמה שלו איתי, וגם את שלי כמובן, התקבלה בברכה. אם חוזרים כבר ברגל לאט לאט, אז כדאי גם לראות, להתבונן ולצלם , כך חשבתי.
ליום הולדת ארבע, שחל לפני כחודש וחצי הוא ביקש מצלמה. ומאז הוא מצלם כול מה שבא לו לצלם. הוא מאוד שמח לקראתי, קפץ עליי תוך ציון שמי, סבתא ..., וכשאמרתי לו שיש לי רעיון עבור שנינו הוא מאוד שמח. מה הרעיון שאל?
הבאתי איתי את המצלמה שלך וגם את שלי. אנחנו נחזור הבייתה ונתבונן בכול מה שבדרך. וכל מה שתחשוב שהוא מיוחד, צבעוני, יוצא דופן או שסתם תרצה לצלם אותו, אתה תציע ושנינו נצלם. מה אתה אומר? הוא מאוד מאוד שמח.
אתה תציע לי ואני אציע לך. בסדר? עשיתי איתו הסכם.
בסדר , יאללה בואי נלך.
בהתחלה הוא נתן לי את ידו הקטנה אבל בהמשך מרוב התלהבות לצלם ברחה לה היד מידי ,( בצדק), אני רק שמרתי והסבתי את תשומת ליבו והוא צילם. הנה הוא אמר לי , יש פה קן נמלים שאפשר לצלם. מעולם לא עלה על דעתי לצלם קן נמלים. וגם בוגנביליה מאוד יפה הוא הוסיף, וגם פרח וגם בית וגם כלב וגם את שדרת הדקלים. הוא צילם וגם אני צילמתי בדיוק אותו דבר אחריו.
את התמונות שלי , או את חלקן לפחות, ניתן לראות פה, אך את שלו, עדיין לא. זה על המצלמה שלו ואראה לכם אותם כאשר אימו תעלה את הצילומים מהמצלמה שלו למחשב ותשלח לי.
ראיתם כבר ילד בן ארבע שאוהב לצלם? זה מתוק כול כך. כשסבא שלו ראה אותו מצלם הוא עמד משתאה, אבל המצלמה נקנתה על ידי הסבא השני. הסבא המשתאה קנה טרמפולינה ליום ההולדת , והסבתא היא אני, התבקשה לקנות טייפ לדיסקים ולמוסיקה , עם אפשרות לחבר חיבורים נוספים, כי הילדון מאזין למוסיקה שהיא האהבה הגדולה שלו. אז אי אפשר להגיד שהקטן לא יודע מה הוא רוצה.
אבל כשהוא יהיה גדול הוא אומר בשמחה, הוא יהיה נהג שופל. "כי אני כול כך מתרגש כשאני רואה מכוניות גדולות, משאיות וטרקטורים"
אטלס הוא סוג של טרקטור. ידעתם? אני לא ידעתי . חשבתי שזו דמות מהמיתולוגיה היוונית..
יום שלישי, 2 במרץ 2010
גרייני- המוצר המוגמר
זהו. סיימתי לסרוג את ריבוע הגרייני שלי.
התעייפתי כאשר הגעתי לגודל של מטר מרובע או קצת יותר.
זה הריבוע הכי גדול שלי עד היום. המון עבודה. הלכו לי העיניים הצוואר והגב.
הדבקתי את זה לשמיכת פליז בצבע תכלת ונתתי מתנה לבת שלי . היא מאוד אהבה את זה.
ואתם ?
יום שלישי, 23 בפברואר 2010
הדרכה לסריגת ריבוע גרייני גדול
ריבועי גרייני הם אחת הצורות שאני אוהבת לסרוג במליון ואריציות צבעוניות.
הפעם זה ריבוע גדול מכול שאריות הצמר שנשארו לי מהעבודות האחרונות שלי.
הריבוע הזה הולך וגדל ובא לי שהוא יהיה ממש גדול.
אז נראה כמה סבלנות עוד תהיה לי.
והנה ההוראות לסריגת הריבוע:
סורגים שרשרת של 6 עיניים וסוגרים לעיגול.
סיבוב אחד: בתוך העיגול- 3 עמודים ושתי עיני שרשרת . חיזרי על כך עוד 3 פעמים . יש להתחבר לתחילת הסיבוב.
סיבוב שני: 3 עמודים במרווח הראשון (מתחת למקום החיבור) 3 עמודים ו-2 עיני שרשרת , 3 עמודים במרווח הבא. חוזרים על כך עוד פעמיים, 3 עמודים במרווח האחרון , 2 עיני שרשרת והתחברי לתחילת הסיבוב. נוצרו 4 זויות.
סיבוב 3 : 3 עמודים בזוית הראשונה (במקום של החיבור) , 3 עמודים במרווח הבא, 3 עמודים , 2 עיני שרשרת, 3 עמודים בזויית בזווית הבאה.חיזרי על כך : 3 עמודים במרווח הבא, 3 עמודים בזווית הבאה , 2 עיני שרשרת והתחברי לתחילת הסיבוב.
סיבוב 4 : וכול הבאים אחריו כמו בסיבוב 3.
בכול זווית 3 עמודים שתי עיני שרשרת , 3 עמודים , ובכול מרווח לאורך הצלעות , 3 עמודים בכול שורה תתווסף קבוצה של 3 עמודים בכול צלע.
ממשיכים לגודל שמעוניינים לפי המטרה של השימוש בריבוע.
הפעם זה ריבוע גדול מכול שאריות הצמר שנשארו לי מהעבודות האחרונות שלי.
הריבוע הזה הולך וגדל ובא לי שהוא יהיה ממש גדול.
אז נראה כמה סבלנות עוד תהיה לי.
והנה ההוראות לסריגת הריבוע:
סורגים שרשרת של 6 עיניים וסוגרים לעיגול.
סיבוב אחד: בתוך העיגול- 3 עמודים ושתי עיני שרשרת . חיזרי על כך עוד 3 פעמים . יש להתחבר לתחילת הסיבוב.
סיבוב שני: 3 עמודים במרווח הראשון (מתחת למקום החיבור) 3 עמודים ו-2 עיני שרשרת , 3 עמודים במרווח הבא. חוזרים על כך עוד פעמיים, 3 עמודים במרווח האחרון , 2 עיני שרשרת והתחברי לתחילת הסיבוב. נוצרו 4 זויות.
סיבוב 3 : 3 עמודים בזוית הראשונה (במקום של החיבור) , 3 עמודים במרווח הבא, 3 עמודים , 2 עיני שרשרת, 3 עמודים בזויית בזווית הבאה.חיזרי על כך : 3 עמודים במרווח הבא, 3 עמודים בזווית הבאה , 2 עיני שרשרת והתחברי לתחילת הסיבוב.
סיבוב 4 : וכול הבאים אחריו כמו בסיבוב 3.
בכול זווית 3 עמודים שתי עיני שרשרת , 3 עמודים , ובכול מרווח לאורך הצלעות , 3 עמודים בכול שורה תתווסף קבוצה של 3 עמודים בכול צלע.
ממשיכים לגודל שמעוניינים לפי המטרה של השימוש בריבוע.
כאבים בבטן ובגב התחתון-1
כאבים בבטן ובגב התחתון-1
את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות אירוע של פגיעה בגב התחתון שקרה לחברה טובה שלי. היא רותקה לפחות כשבוע למיטה ולא יכלה לעשות שום תנועה. מאחר ואני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף והנפש, ואני קוראת המון על הנושא וגם עוסקת בתחום הזה של היוגה, יוגה ככלי לסיוע לריפוי עצמי, הרואה את הגופנפש כמכלול אחד המושפע האחד מן השני ועל השני.
התחלתי לחשוב על תרגילים שאני מציעה לתרגל כדי לחזק את האזור, ולהפיג במידה מסוימת את הכאב.
לא כדאי לתרגל כאשר הכאב בעיצומו. לעיתים יש דלקת במקום ולכן עדיף לטפל בה קודם. בימים של הטיפול והמנוחה כדאי להתחיל עם תרגילי דמיון מודרך, נשימות עדינות ומודעות לתוך המקום הכואב והרפיה, בעודנו נחים במיטה. יש לתת לכאב לחלוף מספר ימים , ורק כאשר יש הקלה להתחיל לתרגל בצורה עדינה וקשובה לגוף.
אחד הכותבים והמטפלים שגישתו מאוד משפיעה ומקובלת עליי, הוא ד"ר קן דיכטוואלד, פסיכולוג, הנמנה עם המובילים שבתחום הרפואה ההוליסטית. הוא משלב בספרו "גופנפש- הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה", ידע קדום מן המזרח הרחוק בשילוב העקרונות של העבודה של וילהלם רייך, משה פלדנקרייז (שגם הוא שאב מן היוגה) פריץ פרלס, ולכך הוא מוסיף כמובן את ניסיונו הרב בעבודה טיפולית ואת תובנותיו האישיות.
ד"ר דיכטוואלד בהסבריו ובתפיסתו, כורך את אזור הבטן והגב התחתון.
הבטן היא מרכז הרגשות של הגופנפש. בתוך הבטן נולדים הרגשות והתשוקות שלנו. הרגשות שלנו כאילו צומחים בתוך הבטן ואחר כך מתפשטים החוצה , דרך שאר הגופנפש. הוא אומר כי ניתן להתייחס לרגשות כאנרגיה בתנועה, ותמיד הם ינסו להשתחרר, אלא אם כן יוגבלו. ומי מגביל אותם?
אנחנו מגבילים את האנרגיה מלהשתחרר כי אנחנו נושאים מערכת של אמונות ומנגנונים סותרים של הגופנפש. יש רגשות הזורמים כלפי מטה עד הרגליים ויש העולים כלפי מעלה עד לסרעפת ולחזה, ולפי סוג הרגשות ימשיכו לזרום גם לגרון , לפנים ולראש.
"כול חלק בגופנפש עלול להיות גם המקום שבו נבלם או נחסם זרם הרגשות הטבעי, דבר הגורם לו להיתקע ולהיעשות יותר ויותר גדוש" (עמוד 111) והוא ממשיך ואומר כי רגשות שלא באו לידי ביטוי מעצבים את זרם האנרגיה הרגשית הזורמת בגופנפש בדרכה מיצירה לביטוי.
והכי חשוב לדבריו הוא כי כול הרגשות לאחר שנוצרו, חייבים לעבור דרך ארבעה שלבים: מתח, טעינה, פורקן והרפיה.
למשל אם אנחנו מרגישים מאוד כועסים , זהו מטען רגשי שכבר התפתח בתוכנו, הדרך הבריאה ביותר לטפל בזה היא לפרוק את הכעס הזה כדי שהגופנפש יוכל לעבור למצב של איזון והרפיה. אם לא פורקים את המתח הזה באופן מוצלח, הוא יישאר בתוך הגוף , קרוב לוודאי בבטן. כול רגש שאינו בא לידי ביטוי, גם אהבה למשל, נתקע ויוצר גודש ויוצא בסופו של דבר בצורה מעוותת.
ההיתקעות הזו של האנרגיה בגלל קונפליקטים רגשיים היא היוצרת מצבי חולי
גם בגוף הרגשי(נוירוזות) , וגם בגוף הפיסי. (מחלה, חולשה, מתח, בריאות כללית רפויה)
בתרבות המערבית לימדו אותנו כי אין לרוץ ולדבר ולספר ולבטא את הרגשות . יש להיות חזק. להתמודד. לא להראות "חולשה", כול אלה הפכו למחסומים שאינם מאפשרים ביטוי עצמי אמיתי.רבים מהמחסומים הנוצרים כתוצאה מרגשות אלה שלא באו לידי ביטוי מתנקזים בבטן, ושם נוצר הפער בין מה שאנחנו מראים שאנחנו, ובין מי שאנחנו אמורים להיות. האמונות שלנו מעוצבות על ידי כללים חברתיים ורבים משכנעים את עצמם כי יש רגשות טובים ויש רגשות שליליים. ולכן מונעים מעצמם להרגיש ולבטא את עצמם באמת.
כול הרגשות האלה שלא באו לידי ביטוי יוצרים חסימות באזורים הגופניים השונים במקרים של הבטן החסימה נוצרת במעי ובמקרה של הגב התחתון בשרירים המקיפים את עמוד השדרה שם.
*ברשומה הבאה אביא את הגישה כלפי הקשר בין הבטן והגב התחתון. ובסוף אציע תרגילים לשיפור ולחיזוק הגב התחתון.
את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות אירוע של פגיעה בגב התחתון שקרה לחברה טובה שלי. היא רותקה לפחות כשבוע למיטה ולא יכלה לעשות שום תנועה. מאחר ואני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף והנפש, ואני קוראת המון על הנושא וגם עוסקת בתחום הזה של היוגה, יוגה ככלי לסיוע לריפוי עצמי, הרואה את הגופנפש כמכלול אחד המושפע האחד מן השני ועל השני.
התחלתי לחשוב על תרגילים שאני מציעה לתרגל כדי לחזק את האזור, ולהפיג במידה מסוימת את הכאב.
לא כדאי לתרגל כאשר הכאב בעיצומו. לעיתים יש דלקת במקום ולכן עדיף לטפל בה קודם. בימים של הטיפול והמנוחה כדאי להתחיל עם תרגילי דמיון מודרך, נשימות עדינות ומודעות לתוך המקום הכואב והרפיה, בעודנו נחים במיטה. יש לתת לכאב לחלוף מספר ימים , ורק כאשר יש הקלה להתחיל לתרגל בצורה עדינה וקשובה לגוף.
אחד הכותבים והמטפלים שגישתו מאוד משפיעה ומקובלת עליי, הוא ד"ר קן דיכטוואלד, פסיכולוג, הנמנה עם המובילים שבתחום הרפואה ההוליסטית. הוא משלב בספרו "גופנפש- הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה", ידע קדום מן המזרח הרחוק בשילוב העקרונות של העבודה של וילהלם רייך, משה פלדנקרייז (שגם הוא שאב מן היוגה) פריץ פרלס, ולכך הוא מוסיף כמובן את ניסיונו הרב בעבודה טיפולית ואת תובנותיו האישיות.
ד"ר דיכטוואלד בהסבריו ובתפיסתו, כורך את אזור הבטן והגב התחתון.
הבטן היא מרכז הרגשות של הגופנפש. בתוך הבטן נולדים הרגשות והתשוקות שלנו. הרגשות שלנו כאילו צומחים בתוך הבטן ואחר כך מתפשטים החוצה , דרך שאר הגופנפש. הוא אומר כי ניתן להתייחס לרגשות כאנרגיה בתנועה, ותמיד הם ינסו להשתחרר, אלא אם כן יוגבלו. ומי מגביל אותם?
אנחנו מגבילים את האנרגיה מלהשתחרר כי אנחנו נושאים מערכת של אמונות ומנגנונים סותרים של הגופנפש. יש רגשות הזורמים כלפי מטה עד הרגליים ויש העולים כלפי מעלה עד לסרעפת ולחזה, ולפי סוג הרגשות ימשיכו לזרום גם לגרון , לפנים ולראש.
"כול חלק בגופנפש עלול להיות גם המקום שבו נבלם או נחסם זרם הרגשות הטבעי, דבר הגורם לו להיתקע ולהיעשות יותר ויותר גדוש" (עמוד 111) והוא ממשיך ואומר כי רגשות שלא באו לידי ביטוי מעצבים את זרם האנרגיה הרגשית הזורמת בגופנפש בדרכה מיצירה לביטוי.
והכי חשוב לדבריו הוא כי כול הרגשות לאחר שנוצרו, חייבים לעבור דרך ארבעה שלבים: מתח, טעינה, פורקן והרפיה.
למשל אם אנחנו מרגישים מאוד כועסים , זהו מטען רגשי שכבר התפתח בתוכנו, הדרך הבריאה ביותר לטפל בזה היא לפרוק את הכעס הזה כדי שהגופנפש יוכל לעבור למצב של איזון והרפיה. אם לא פורקים את המתח הזה באופן מוצלח, הוא יישאר בתוך הגוף , קרוב לוודאי בבטן. כול רגש שאינו בא לידי ביטוי, גם אהבה למשל, נתקע ויוצר גודש ויוצא בסופו של דבר בצורה מעוותת.
ההיתקעות הזו של האנרגיה בגלל קונפליקטים רגשיים היא היוצרת מצבי חולי
גם בגוף הרגשי(נוירוזות) , וגם בגוף הפיסי. (מחלה, חולשה, מתח, בריאות כללית רפויה)
בתרבות המערבית לימדו אותנו כי אין לרוץ ולדבר ולספר ולבטא את הרגשות . יש להיות חזק. להתמודד. לא להראות "חולשה", כול אלה הפכו למחסומים שאינם מאפשרים ביטוי עצמי אמיתי.רבים מהמחסומים הנוצרים כתוצאה מרגשות אלה שלא באו לידי ביטוי מתנקזים בבטן, ושם נוצר הפער בין מה שאנחנו מראים שאנחנו, ובין מי שאנחנו אמורים להיות. האמונות שלנו מעוצבות על ידי כללים חברתיים ורבים משכנעים את עצמם כי יש רגשות טובים ויש רגשות שליליים. ולכן מונעים מעצמם להרגיש ולבטא את עצמם באמת.
כול הרגשות האלה שלא באו לידי ביטוי יוצרים חסימות באזורים הגופניים השונים במקרים של הבטן החסימה נוצרת במעי ובמקרה של הגב התחתון בשרירים המקיפים את עמוד השדרה שם.
*ברשומה הבאה אביא את הגישה כלפי הקשר בין הבטן והגב התחתון. ובסוף אציע תרגילים לשיפור ולחיזוק הגב התחתון.
יום חמישי, 18 בפברואר 2010
איך קשורה הבטן לגב התחתון?
כאבים בבטן ובגב התחתון-1
את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות אירוע של פגיעה בגב התחתון שקרה לחברה טובה שלי. היא רותקה לפחות כשבוע למיטה ולא יכלה לעשות שום תנועה. מאחר ואני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף והנפש, ואני קוראת המון על הנושא וגם עוסקת בתחום הזה של היוגה, יוגה ככלי לסיוע לריפוי עצמי, הרואה את הגופנפש כמכלול אחד המושפע האחד מן השני ועל השני.
התחלתי לחשוב על תרגילים שאני מציעה לתרגל כדי לחזק את האזור, ולהפיג במידה מסוימת את הכאב.
לא כדאי לתרגל כאשר הכאב בעיצומו. לעיתים יש דלקת במקום ולכן עדיף לטפל בה קודם. בימים של הטיפול והמנוחה כדאי להתחיל עם תרגילי דמיון מודרך, נשימות עדינות ומודעות לתוך המקום הכואב והרפיה, בעודנו נחים במיטה. יש לתת לכאב לחלוף מספר ימים , ורק כאשר יש הקלה להתחיל לתרגל בצורה עדינה וקשובה לגוף.
אחד הכותבים והמטפלים שגישתו מאוד משפיעה ומקובלת עליי, הוא ד"ר קן דיכטוואלד, פסיכולוג, הנמנה עם המובילים שבתחום הרפואה ההוליסטית. הוא משלב בספרו "גופנפש- הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה", ידע קדום מן המזרח הרחוק בשילוב העקרונות של העבודה של וילהלם רייך, משה פלדנקרייז (שגם הוא שאב מן היוגה) פריץ פרלס, ולכך הוא מוסיף כמובן את ניסיונו הרב בעבודה טיפולית ואת תובנותיו האישיות.
ד"ר דיכטוואלד בהסבריו ובתפיסתו, כורך את אזור הבטן והגב התחתון.
הבטן היא מרכז הרגשות של הגופנפש. בתוך הבטן נולדים הרגשות והתשוקות שלנו. הרגשות שלנו כאילו צומחים בתוך הבטן ואחר כך מתפשטים החוצה , דרך שאר הגופנפש. הוא אומר כי ניתן להתייחס לרגשות כאנרגיה בתנועה, ותמיד הם ינסו להשתחרר, אלא אם כן יוגבלו. ומי מגביל אותם?
אנחנו מגבילים את האנרגיה מלהשתחרר כי אנחנו נושאים מערכת של אמונות ומנגנונים סותרים של הגופנפש. יש רגשות הזורמים כלפי מטה עד הרגליים ויש העולים כלפי מעלה עד לסרעפת ולחזה, ולפי סוג הרגשות ימשיכו לזרום גם לגרון , לפנים ולראש.
"כול חלק בגופנפש עלול להיות גם המקום שבו נבלם או נחסם זרם הרגשות הטבעי, דבר הגורם לו להיתקע ולהיעשות יותר ויותר גדוש" (עמוד 111) והוא ממשיך ואומר כי רגשות שלא באו לידי ביטוי מעצבים את זרם האנרגיה הרגשית הזורמת בגופנפש בדרכה מיצירה לביטוי.
והכי חשוב לדבריו הוא כי כול הרגשות לאחר שנוצרו, חייבים לעבור דרך ארבעה שלבים: מתח, טעינה, פורקן והרפיה.
למשל אם אנחנו מרגישים מאוד כועסים , זהו מטען רגשי שכבר התפתח בתוכנו, הדרך הבריאה ביותר לטפל בזה היא לפרוק את הכעס הזה כדי שהגופנפש יוכל לעבור למצב של איזון והרפיה. אם לא פורקים את המתח הזה באופן מוצלח, הוא יישאר בתוך הגוף , קרוב לוודאי בבטן. כול רגש שאינו בא לידי ביטוי, גם אהבה למשל, נתקע ויוצר גודש ויוצא בסופו של דבר בצורה מעוותת.
ההיתקעות הזו של האנרגיה בגלל קונפליקטים רגשיים היא היוצרת מצבי חולי
גם בגוף הרגשי(נוירוזות) , וגם בגוף הפיסי. (מחלה, חולשה, מתח, בריאות כללית רפויה)
בתרבות המערבית לימדו אותנו כי אין לרוץ ולדבר ולספר ולבטא את הרגשות . יש להיות חזק. להתמודד. לא להראות "חולשה", כול אלה הפכו למחסומים שאינם מאפשרים ביטוי עצמי אמיתי.רבים מהמחסומים הנוצרים כתוצאה מרגשות אלה שלא באו לידי ביטוי מתנקזים בבטן, ושם נוצר הפער בין מה שאנחנו מראים שאנחנו, ובין מי שאנחנו אמורים להיות. האמונות שלנו מעוצבות על ידי כללים חברתיים ורבים משכנעים את עצמם כי יש רגשות טובים ויש רגשות שליליים. ולכן מונעים מעצמם להרגיש ולבטא את עצמם באמת.
כול הרגשות האלה שלא באו לידי ביטוי יוצרים חסימות באזורים הגופניים השונים במקרים של הבטן החסימה נוצרת במעי ובמקרה של הגב התחתון בשרירים המקיפים את עמוד השדרה שם.
*ברשומה הבאה אביא את הגישה כלפי הקשר בין הבטן והגב התחתון. ובסוף אציע תרגילים לשיפור ולחיזוק הגב התחתון.
את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות אירוע של פגיעה בגב התחתון שקרה לחברה טובה שלי. היא רותקה לפחות כשבוע למיטה ולא יכלה לעשות שום תנועה. מאחר ואני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף והנפש, ואני קוראת המון על הנושא וגם עוסקת בתחום הזה של היוגה, יוגה ככלי לסיוע לריפוי עצמי, הרואה את הגופנפש כמכלול אחד המושפע האחד מן השני ועל השני.
התחלתי לחשוב על תרגילים שאני מציעה לתרגל כדי לחזק את האזור, ולהפיג במידה מסוימת את הכאב.
לא כדאי לתרגל כאשר הכאב בעיצומו. לעיתים יש דלקת במקום ולכן עדיף לטפל בה קודם. בימים של הטיפול והמנוחה כדאי להתחיל עם תרגילי דמיון מודרך, נשימות עדינות ומודעות לתוך המקום הכואב והרפיה, בעודנו נחים במיטה. יש לתת לכאב לחלוף מספר ימים , ורק כאשר יש הקלה להתחיל לתרגל בצורה עדינה וקשובה לגוף.
אחד הכותבים והמטפלים שגישתו מאוד משפיעה ומקובלת עליי, הוא ד"ר קן דיכטוואלד, פסיכולוג, הנמנה עם המובילים שבתחום הרפואה ההוליסטית. הוא משלב בספרו "גופנפש- הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה", ידע קדום מן המזרח הרחוק בשילוב העקרונות של העבודה של וילהלם רייך, משה פלדנקרייז (שגם הוא שאב מן היוגה) פריץ פרלס, ולכך הוא מוסיף כמובן את ניסיונו הרב בעבודה טיפולית ואת תובנותיו האישיות.
ד"ר דיכטוואלד בהסבריו ובתפיסתו, כורך את אזור הבטן והגב התחתון.
הבטן היא מרכז הרגשות של הגופנפש. בתוך הבטן נולדים הרגשות והתשוקות שלנו. הרגשות שלנו כאילו צומחים בתוך הבטן ואחר כך מתפשטים החוצה , דרך שאר הגופנפש. הוא אומר כי ניתן להתייחס לרגשות כאנרגיה בתנועה, ותמיד הם ינסו להשתחרר, אלא אם כן יוגבלו. ומי מגביל אותם?
אנחנו מגבילים את האנרגיה מלהשתחרר כי אנחנו נושאים מערכת של אמונות ומנגנונים סותרים של הגופנפש. יש רגשות הזורמים כלפי מטה עד הרגליים ויש העולים כלפי מעלה עד לסרעפת ולחזה, ולפי סוג הרגשות ימשיכו לזרום גם לגרון , לפנים ולראש.
"כול חלק בגופנפש עלול להיות גם המקום שבו נבלם או נחסם זרם הרגשות הטבעי, דבר הגורם לו להיתקע ולהיעשות יותר ויותר גדוש" (עמוד 111) והוא ממשיך ואומר כי רגשות שלא באו לידי ביטוי מעצבים את זרם האנרגיה הרגשית הזורמת בגופנפש בדרכה מיצירה לביטוי.
והכי חשוב לדבריו הוא כי כול הרגשות לאחר שנוצרו, חייבים לעבור דרך ארבעה שלבים: מתח, טעינה, פורקן והרפיה.
למשל אם אנחנו מרגישים מאוד כועסים , זהו מטען רגשי שכבר התפתח בתוכנו, הדרך הבריאה ביותר לטפל בזה היא לפרוק את הכעס הזה כדי שהגופנפש יוכל לעבור למצב של איזון והרפיה. אם לא פורקים את המתח הזה באופן מוצלח, הוא יישאר בתוך הגוף , קרוב לוודאי בבטן. כול רגש שאינו בא לידי ביטוי, גם אהבה למשל, נתקע ויוצר גודש ויוצא בסופו של דבר בצורה מעוותת.
ההיתקעות הזו של האנרגיה בגלל קונפליקטים רגשיים היא היוצרת מצבי חולי
גם בגוף הרגשי(נוירוזות) , וגם בגוף הפיסי. (מחלה, חולשה, מתח, בריאות כללית רפויה)
בתרבות המערבית לימדו אותנו כי אין לרוץ ולדבר ולספר ולבטא את הרגשות . יש להיות חזק. להתמודד. לא להראות "חולשה", כול אלה הפכו למחסומים שאינם מאפשרים ביטוי עצמי אמיתי.רבים מהמחסומים הנוצרים כתוצאה מרגשות אלה שלא באו לידי ביטוי מתנקזים בבטן, ושם נוצר הפער בין מה שאנחנו מראים שאנחנו, ובין מי שאנחנו אמורים להיות. האמונות שלנו מעוצבות על ידי כללים חברתיים ורבים משכנעים את עצמם כי יש רגשות טובים ויש רגשות שליליים. ולכן מונעים מעצמם להרגיש ולבטא את עצמם באמת.
כול הרגשות האלה שלא באו לידי ביטוי יוצרים חסימות באזורים הגופניים השונים במקרים של הבטן החסימה נוצרת במעי ובמקרה של הגב התחתון בשרירים המקיפים את עמוד השדרה שם.
*ברשומה הבאה אביא את הגישה כלפי הקשר בין הבטן והגב התחתון. ובסוף אציע תרגילים לשיפור ולחיזוק הגב התחתון.
יום שישי, 12 בפברואר 2010
תרגילים לגילוי מה משמח וייעוד אישי
את התרגילים האלה של אורין (מדריך רוחני), מתוך ספריו הרבים, אני עושה כבר שנים לא מעטות וגם מלמדת אחרים לעשותם. גם אם השינוי והגילוי לא קורים מהר כפי שמצפים זה קורה בסופו של דבר. כך זה היה ועדיין קורה אצלי. יש דברים שאני עובדת כבר למעלה מעשר שנים. ורק עכשיו הם מתחילים להתממש.
אז אל תוותר/י לעצמך , גם אם זה נראה כרגע בלתי ניתן למימוש , זוהי התחלה של זריעת הזרע לצמיחה העתידית. כמו בפעולות הזריעה, והגידול צריך להאמין שהזרע ינבוט ושהצמח יגדל ושנוכל מפירותיו או נהנה מהפרחים שלו.
להלן משימת משחק המורכבת מארבעה שלבים וכולם של אורין.(בספר לחיות מתוך שמחה) רבים משתמשים בהם היום ומייחסים אותם לעצמם אך אין זה כך.
כדי למצוא את הייעוד שלנו, עלינו לבדוק עם עצמנו מה אנחנו הכי אוהבים לעשות. מה מרגיש הכי מרומם את הנשמה.
והתרגיל ממליץ כך:
1. ערכו רשימה של שבעה דברים שאתם אוהבים לעשות. שאתם מרגישים שמחים כשאתם עושים אותם. רשימה זו צריכה לכלול דברים שלא עשיתם אותם בחודשים האחרונים. זה יכול להיות כול דבר העולה על דעתכם: לקרוא, לכתוב, לרקום, לטייל, לשחות, לרוץ, לעשות מסאז`, לטפל......להגשים משהו, ועוד ועוד ועוד.
2. רשמו לצד כול אחד מהדברים שכתבתם מה עוצר אתכם מלהגשים אותו. גם מעצורים פנימיים כמו רגשות ופחדים ומחשבות וגם מעצור חיצוניים כמו (מישהו, משהו, מחסור בכסף...)
כתבו על דף.
3. קחו שניים או שלושה מהדברים המשמחים אתכם ביותר שכתבתם ברשימה הזו, וחישבו על צעד אחד שאתם יכולים לעושות כדי לקרב אותם לתוך החיים שלכם.
כתבו זאת על הדף .
4. ציינו ביומן שלכם תאריך וזמן בהם תממשו כול אחד מהמעשים המשמחים האלה בחייכם.
עד כה תרגיל המשחק.
נסו ותראו לאן זה לוקח אתכם. זכרו שכול דבר יכול להתממש מידית , אך יש דברים הזקוקים לזמן ההבשלה שלכם ולכן זוהי רק פעולת הזריעה שהיא חשובה כשלעצמה.
אז אל תוותר/י לעצמך , גם אם זה נראה כרגע בלתי ניתן למימוש , זוהי התחלה של זריעת הזרע לצמיחה העתידית. כמו בפעולות הזריעה, והגידול צריך להאמין שהזרע ינבוט ושהצמח יגדל ושנוכל מפירותיו או נהנה מהפרחים שלו.
להלן משימת משחק המורכבת מארבעה שלבים וכולם של אורין.(בספר לחיות מתוך שמחה) רבים משתמשים בהם היום ומייחסים אותם לעצמם אך אין זה כך.
כדי למצוא את הייעוד שלנו, עלינו לבדוק עם עצמנו מה אנחנו הכי אוהבים לעשות. מה מרגיש הכי מרומם את הנשמה.
והתרגיל ממליץ כך:
1. ערכו רשימה של שבעה דברים שאתם אוהבים לעשות. שאתם מרגישים שמחים כשאתם עושים אותם. רשימה זו צריכה לכלול דברים שלא עשיתם אותם בחודשים האחרונים. זה יכול להיות כול דבר העולה על דעתכם: לקרוא, לכתוב, לרקום, לטייל, לשחות, לרוץ, לעשות מסאז`, לטפל......להגשים משהו, ועוד ועוד ועוד.
2. רשמו לצד כול אחד מהדברים שכתבתם מה עוצר אתכם מלהגשים אותו. גם מעצורים פנימיים כמו רגשות ופחדים ומחשבות וגם מעצור חיצוניים כמו (מישהו, משהו, מחסור בכסף...)
כתבו על דף.
3. קחו שניים או שלושה מהדברים המשמחים אתכם ביותר שכתבתם ברשימה הזו, וחישבו על צעד אחד שאתם יכולים לעושות כדי לקרב אותם לתוך החיים שלכם.
כתבו זאת על הדף .
4. ציינו ביומן שלכם תאריך וזמן בהם תממשו כול אחד מהמעשים המשמחים האלה בחייכם.
עד כה תרגיל המשחק.
נסו ותראו לאן זה לוקח אתכם. זכרו שכול דבר יכול להתממש מידית , אך יש דברים הזקוקים לזמן ההבשלה שלכם ולכן זוהי רק פעולת הזריעה שהיא חשובה כשלעצמה.
איך תדע/י אם את/ה שמח/ה?
פורסם ב-11 בפברואר 2010, 14:51
מה זה להיות שמח/ה? איך זה מרגיש? מה משמח אותך לרגע? ומה משמח אותך לפרקי זמן ארוכים יותר?
האם את/ה רואה ומודע/ת לכול מה שיש לך?
האם את/ה מכיר/ה תודה לכול מה שיש לך?
מה שיש לך ומה שאין לך? האם זה קשור להיותך שמח או עצוב?
האם רק חומר בשפע משמח אותך או שאולי גם רוח ועניינים שברוח משמחים אותך? האם העובדה שאתה בן משפחה ובעל משפחה משמחת אותך?
האם רק שפע כלכלי יכול לגרום לך להיות שמח או שאולי יש בחייך שפע שאתה לא מודע לו?
האם שמחה היא מצב סטטי קיומי, או מצב שאנחנו מודעים לו רק במצבים מסויימים בחיים?
האם יש לי התניות בחיים? אם יהיה לי כך וכך אהיה שמח ואם לא אשקע בעצבות ובדיכאון?
מי מאיתנו לא שאל ושואל את עצמו את השאלות האלה בחיים, בדחיפות זו או אחרת?.
היום אני כותבת על הנושא הזה , כי היום אני מרגישה שמחה.
אולי יכולתי להרגיש כך גם קודם, אך קודם לא הייתי מודעת לכך כפי שאני מודעת לזה היום.
מי שמכיר אותי בחיים וגם פה בבלוג הצעיר שלי (יחסית) , יודע שאני נמנית על המחפשים והמחפשות. ולא תאמינו, אבל לאחרונה יש לי יותר ויותר הרגשה שמצאתי, וזה מאוד משמח אותי.
מה אדם מחפש בדרך כלל?
אמר ויקטור פרנקל בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות" . גם במצבים קשים וגם במצבים פשוטים לכאורה , האדם מחפש משמעות. ומהי אותה משמעות?
האם היא משהו שניתן לשים עליו את היד ואת האצבע ולהגיד זהו זה?
הלוואי שכך היה תמיד. לעיתים זה קורה במהירות הבזק ולעיתים לוקח לאנשים שנים רבות של לימוד, של חיפוש ושל תהיה עם עצמו ועם העולם כדי למצוא את הדבר שנותן משמעות לחייו וגם שמחה.
שמתם לב שאצלי משמעות ושמחה הולכים ביחד. כי המשמעות שהאדם נותן ומוצא בחייו , היא המשמחת בעיניי.
שנים רבות חיפשתי את הייעוד שלי. הייתי מאוד קרובה למימושו ויחד עם זה הרגשתי מאוד רחוקה. מאוד לא מאושרת, מאוד בלחץ, ובתחרותיות, ברצון להשיג ולהגיע. היה לי ברור שהייעוד שלי הוא בתחום של תקשורת, הדרכה, הוראה, נתינה מסוג זה או אחר. נתינה של מידע, של תשומת לב, של הקשבה , של אמפתיה. כך הרגשתי ופעלתי כשעבדתי שנים ארוכות בגופים ציבוריים גדולים, וכך אני גם מרגישה היום, כשאני לא עובדת. אבל אז לא הייתי בטוחה כמו היום שאני מממשת את עצמי ואת ייעודי.
הגילוי הזה , שאני שמחה עם מה שאני מממשת היום , מאוד מאוד משמח אותי.
ואומר המדריך הרוחני , אורין, בספרה הנפלא של סאנאיה רומן, "לחיות מתוך שמחה" כי : "שמחה אמיתית באה מתוך פעולה של התכוונות פנימית ומתוך ההכרה במי שאתה.`
ובהמשך עוד נאמר: "נתיב השמחה דורש הערכה עצמית ופיקוח על הדברים שאתה מקדיש להם את זמנך. "
כך אני מרגישה לאחרונה.
הרבה יותר התכוונות פנימית והרבה יותר הכרה של מי אני ומה הן יכולותיי. אני גם מוצאת יותר צורך לפקח על הדברים שאני מקדישה להם מזמני.
אני לא רוצה ומוכנה יותר להיות במקומות ועם אנשים שאני לא יכולה לעזור להם, או שאני לא מרגישה שמחה ונטענית באנרגיה טובה בחברתם.
היום אני מרשה לעצמי יותר ויותר לבחור באופן חופשי , מה אני עושה ומתיי. ובעיקר עם מי.
"האתגר בנתיב השמחה הוא ליצור חופש" .
מה זה להיות שמח/ה? איך זה מרגיש? מה משמח אותך לרגע? ומה משמח אותך לפרקי זמן ארוכים יותר?
האם את/ה רואה ומודע/ת לכול מה שיש לך?
האם את/ה מכיר/ה תודה לכול מה שיש לך?
מה שיש לך ומה שאין לך? האם זה קשור להיותך שמח או עצוב?
האם רק חומר בשפע משמח אותך או שאולי גם רוח ועניינים שברוח משמחים אותך? האם העובדה שאתה בן משפחה ובעל משפחה משמחת אותך?
האם רק שפע כלכלי יכול לגרום לך להיות שמח או שאולי יש בחייך שפע שאתה לא מודע לו?
האם שמחה היא מצב סטטי קיומי, או מצב שאנחנו מודעים לו רק במצבים מסויימים בחיים?
האם יש לי התניות בחיים? אם יהיה לי כך וכך אהיה שמח ואם לא אשקע בעצבות ובדיכאון?
מי מאיתנו לא שאל ושואל את עצמו את השאלות האלה בחיים, בדחיפות זו או אחרת?.
היום אני כותבת על הנושא הזה , כי היום אני מרגישה שמחה.
אולי יכולתי להרגיש כך גם קודם, אך קודם לא הייתי מודעת לכך כפי שאני מודעת לזה היום.
מי שמכיר אותי בחיים וגם פה בבלוג הצעיר שלי (יחסית) , יודע שאני נמנית על המחפשים והמחפשות. ולא תאמינו, אבל לאחרונה יש לי יותר ויותר הרגשה שמצאתי, וזה מאוד משמח אותי.
מה אדם מחפש בדרך כלל?
אמר ויקטור פרנקל בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות" . גם במצבים קשים וגם במצבים פשוטים לכאורה , האדם מחפש משמעות. ומהי אותה משמעות?
האם היא משהו שניתן לשים עליו את היד ואת האצבע ולהגיד זהו זה?
הלוואי שכך היה תמיד. לעיתים זה קורה במהירות הבזק ולעיתים לוקח לאנשים שנים רבות של לימוד, של חיפוש ושל תהיה עם עצמו ועם העולם כדי למצוא את הדבר שנותן משמעות לחייו וגם שמחה.
שמתם לב שאצלי משמעות ושמחה הולכים ביחד. כי המשמעות שהאדם נותן ומוצא בחייו , היא המשמחת בעיניי.
שנים רבות חיפשתי את הייעוד שלי. הייתי מאוד קרובה למימושו ויחד עם זה הרגשתי מאוד רחוקה. מאוד לא מאושרת, מאוד בלחץ, ובתחרותיות, ברצון להשיג ולהגיע. היה לי ברור שהייעוד שלי הוא בתחום של תקשורת, הדרכה, הוראה, נתינה מסוג זה או אחר. נתינה של מידע, של תשומת לב, של הקשבה , של אמפתיה. כך הרגשתי ופעלתי כשעבדתי שנים ארוכות בגופים ציבוריים גדולים, וכך אני גם מרגישה היום, כשאני לא עובדת. אבל אז לא הייתי בטוחה כמו היום שאני מממשת את עצמי ואת ייעודי.
הגילוי הזה , שאני שמחה עם מה שאני מממשת היום , מאוד מאוד משמח אותי.
ואומר המדריך הרוחני , אורין, בספרה הנפלא של סאנאיה רומן, "לחיות מתוך שמחה" כי : "שמחה אמיתית באה מתוך פעולה של התכוונות פנימית ומתוך ההכרה במי שאתה.`
ובהמשך עוד נאמר: "נתיב השמחה דורש הערכה עצמית ופיקוח על הדברים שאתה מקדיש להם את זמנך. "
כך אני מרגישה לאחרונה.
הרבה יותר התכוונות פנימית והרבה יותר הכרה של מי אני ומה הן יכולותיי. אני גם מוצאת יותר צורך לפקח על הדברים שאני מקדישה להם מזמני.
אני לא רוצה ומוכנה יותר להיות במקומות ועם אנשים שאני לא יכולה לעזור להם, או שאני לא מרגישה שמחה ונטענית באנרגיה טובה בחברתם.
היום אני מרשה לעצמי יותר ויותר לבחור באופן חופשי , מה אני עושה ומתיי. ובעיקר עם מי.
"האתגר בנתיב השמחה הוא ליצור חופש" .
הירשם ל-
רשומות (Atom)
